העסקה הסיבובית של אתי אלון

מאת עמית שרביט



אתי אלון, שהודתה בביצוע המעילה בבנק למסחר, הצליחה להערים על כמה גורמי פיקוח ובקרה - הנהלת הבנק; הדירקטוריון ורואי החשבון החיצוניים; גורמי הפיקוח על הבנקים. לשם ביצוע המעילה השתמשה אלון, סגנית מנהלת מחלקת ההשקעות בבנק, בשתי שיטות: פידיון פיקדונות של לקוחות; שימוש בפיקדונות קיימים כביטחונות להלוואות שנתנה באופן פיקטיווי. הכספים שנגנבו בשתי השיטות הועברו לגורמים בשוק האפור.



בשיטה הראשונה פעלה אלון בחשבונות שקיים סיכוי גבוה כי הלקוחות לא יבקשו למשוך את הכסף מהם, למשל, בכאלה שלא נרשמו בהם פעולות רבות במשך תקופה ממושכת. במקרים שבהם ביקש הלקוח למשוך את כספו, פדתה אלון לשם כך פיקדון של לקוח אחר. החקירה בעניין זה תארך זמן רב, מכיוון שיש לבדוק אילו פיקדונות נפדו על ידי הלקוחות ואילו על ידי אלון בחמש השנים האחרונות.



חוקרי המעילה הצליחו עד כה למפות בעיקר את דרך הפעולה השנייה. לטענת יצחק טל, המפקח על הבנקים, ודוד תדמור, שמונה על ידי בנק ישראל למנהל מורשה של הבנק לאחר שהתגלתה הפרשה, רוב הכסף נגנב בדרך זו בחודשים האחרונים. מקורבים לפרשה אומרים כי 80%-60% מהכספים נגנבו מספטמבר 2001, בעיקר תוך שימוש בפיקדונות לצורך מתן הלוואות פיקטיוויות.



כך עבדה השיטה השנייה: אלון יזמה הלוואות בשם לקוחות קיימים; שיעבדה את הפיקדונות ואת תוכניות החיסכון שלהם כביטחונות להלוואה (הלוואות "בק טו בק"); "החתימה" את מנהל האשראי על אישור ההלוואה (לא ברור אם החתימה זויפה, או שאלון זכתה לשיתוף פעולה מצד גורם אחר בבנק, או שמנהל האשראי לא חש כי אישר הלוואות שלא נעשו בפועל); עידכנה את ההלוואה במחשב, ומשכה את הסכומים בצ'קים בנקאיים שנוכו על ידי גורמים בשוק האפור.



לכאורה, מדובר בהלוואות בסיכון נמוך מאוד מבחינת הבנק - הביטחון נמצא ברשותו ומכסה את כל ההלוואה במקרה שמתעוררת בעיה בהחזר החוב. השאלה במקרה של הלוואה בק טו בק היא, מהו האינטרס של הלקוח לקחת הלוואה כזו; הרי הריבית שהוא משלם לבנק על ההלוואה גבוהה מהריבית שהוא מקבל מהבנק תמורת הפיקדון.



בכל זאת, הלוואות אלה רווחות בקרב לקוחות הבנקים מסיבות שונות. למשל, במקרה שללקוחות דרוש כסף נזיל, אך אינם מעוניינים לשבור את הפיקדון או את תוכנית החיסכון כדי לא לשלם קנס.



בעיקר נפוצות הלוואות אלה בקרב בעלי עסקים קטנים ובינוניים לצורך תכנון מס. בעלי העסקים מפקידים פיקדון על שמם (פיקדון פרטי), שההכנסות ממנו (הריבית) אינן ממוסות. במקביל, הם פותחים חשבון נוסף ולוקחים בו הלוואה לצרכים עסקיים, כאשר הפיקדון משועבד (משמש כביטחון) להלוואה זו. הריבית שבעל העסק משלם על ההלוואה העסקית שלקח מוכרת לצורכי מס כהוצאות מימון. כך בעל העסק מרוויח תשלום ריבית על הפיקדון שהפקיד בבנק (במקום להשקיע בעסק) ומנכה את תשלום הריבית על ההלוואה לצורכי מס. אף על פי כן, מדובר בהלוואות בעיתיות מבחינת הלקוחות, ולכן מפתיע כי איש בבנק לא שם לב לגידול חריג בהן ולא ניסה לבדוק עניין זה.



אלון היתה סגנית מנהלת מחלקת ההשקעות בבנק, אך לא ברור מה היו סמכויותיה בנוגע לאישור האשראי. בכיר באחד הבנקים מסביר כי בקשות אלה מחייבות בדרך כלל חתימה של שני מורשי חתימה מתחום האשראי. "במערכת בנקאות רגילה, פקיד ההשקעות רשאי לקבל את הבקשה של הלקוח לקבלת אשראי כנגד פיקדונות אלה", אומר הבכיר. "הבקשה מועברת לידי אנשי האשראי, ובמקרה הצורך לוועדת האשראי שמדווחת לאחראי הממונה. לעתים מגיעה הבקשה עד לסמנכ"ל הממונה. קיימת הפרדת סמכויות מוחלטת בין אנשי ההשקעות לאנשי האשראי, ואיש ההשקעות לא יכול להיות בעל סמכות באשראי".



בשלב זה לא הובהר אם אלון היתה אחראית על אישור האשראי בבנק (ידוע שהיתה מורשית חתימה בבנק), ובמקרה שעניין זה לא היה בסמכותה, אם פעלה בשיתוף עם אנשי האשראי או שנהגה לזייף את אישורם.



כאשר לקוח ביקש את פירוט הפיקדונות שלו, הסתירה ממנו אלון כי "לקח" במקביל הלוואה. לקוח שדרש לפדות את כספו, יצר בעיה לאלון שנאלצה לקחת הלוואה מלקוח אחר, כדי לאפשר ללקוח הראשון לפדות את הכסף. בנוסף, אלון כנראה השתמשה בחשבונות חדשים שפתחה לצורך ההלוואה, שבהם צוין כי הכתובת למשלוח דואר היא הסניף. כך לא ראה הלקוח את יתרות ההלוואה שלקח כביכול, מכיוון שהדואר הגיע ישירות לסניף - לאלון, וזו דאגה להעלימו. מכיוון שמדובר בהלוואות בסיכון נמוך, יכולה היתה אלון לגלגל אותן לאורך זמן ולדחות את תשלומי הקרן והריבית, או להשתמש בחלק מיתרת ההלוואה שמשכה כדי לשלם את החזרי הריבית.



בשתי השיטות ניצלה אלון פרצה שנעלמה מעיניהם של גורמי הביקורת בבנק. גורמים אלה ייאלצו להסביר, כיצד הצליחה לבצע את המעילה בהיקף כזה במשך זמן כה רב בלי שהתעוררו שאלות בעניין גובה האשראי החדש. במלים אחרות, כיצד ייתכן שחלק ניכר מכ-500 לקוחות הבנק מבקשים בחודשים האחרונים לקבל אשראי מסוג זה כנגד פיקדונות קיימים, ואיש אינו שואל שאלות.



מקורב לפרשה הסביר כי בחודשים האחרונים לא נרשם גידול בולט בצד הנכסים של הבנק, כלומר ביתרת האשראי שלו. האשראי לציבור הסתכם ב-384 מיליון שקל בסוף 2001, לעומת 362 מיליון שקל בסוף 2000. במקביל לא נרשם גידול בסעיפים שיכלו ללמד על הרחבה בפעילות האשראי בבנק, כגון הכנסות ממימון.



לדבריו, במקרה או שלא במקרה נפדה באותה תקופה מהבנק אשראי בהיקף שקיזז את הגידול באשראי המלאכותי שנתנה אלון. לכן, מנתוני המאקרו העולים מהמאזן, קשה היה לגלות את המעילה. על פי נתונים שבנק למסחר מעביר כמקובל לבנק ישראל מדי חודש, רק בפברואר 2002 נרשמה עלייה בהיקף חריג באשראי שהעניק הבנק.