וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פסק דין דסק"ש: נכון משפטית - בעייתי כלכלית

הארץ

19.5.2002 / 9:06

חובת הגילוי והשקיפות היא אינטרס עליון בעיני המשפט ומנגד, אותה חובה חייבה את דסק"ש להתחשב באינטרס הלגיטימי של ישקר - חברה פרטית - שלא לחשוף דו"חותיה לציבור ולמתחריה



פסק הדין של השופט דוד רוזן בעניין דסק"ש ודב תדמור חושף את המתח בין נורמות משפט דקדקניות לבין מציאות עסקית. בעולם העסקים מחפשים לעתים איזון אחר מזה שבתי המשפט חותרים אליו בין אינטרסים וערכים מנוגדים. כך למשל, חובת הגילוי והשקיפות היא אינטרס עליון בעיני המשפט; לעומת זאת, חובת הגילוי בעיני דסק"ש חייבה התחשבות באינטרס הלגיטימי של ישקר, שהיא חברה פרטית, שלא לחשוף את דו"חותיה לציבור ולמתחריה.



דסק"ש, חברת השקעות דיסקונט, היא חברה ציבורית שנסחרת בבורסה והורשעה יחד עם חמישה מבכיריה, בהם המנכ"ל דב תדמור, ב-18 עבירות של אי גילוי מידע בכוונה להטעות את משקיעים. המידע נגע לדו"חות כספיים של שלוש חברות פרטיות, בעיקר ישקר, שדסק"ש החזיקה 25% ממניותיה.



נכון, התנהגותם של הנאשמים בהחלט מחשידה. כך למשל, בניסיון המתחכם או המתוחכם לצאת ידי חובת גילוי במכתב לרשות ניירות ערך בלבד, אף שהרשות סירבה לפטור את דסק"ש מחובת גילוי דו"חות ישקר, להבים ותפרון. העובדה שדסק"ש לא עירערה על כך בפני המחוזי רק מעצימה את החשד הפלילי כלפיה.



עם זאת בהחלט ניתן היה להתחשב גם בסביבה ובנסיבות המשפטיות והעסקיות, כדי להגיע לתוצאה אחרת. למשל, להתחשב בעובדה שב-95-'91', אף "משקיע סביר" לא קבל על היעדר הדיווח, אף שידוע היה שדסק"ש מחזיקה במניות ישקר; או בכך שהאינטרס של דסק"ש שלא לסכן אחזקות אלה על ידי עימות עם משפחת ורטהיימר עולה בקנה אחד עם טובת המשקיעים של דסק"ש. ואולם השופט כתב על ההכרעה בדילמה זו: "... לרצות גחמות ודרישות של משפחת ורטהיימר".







ניתן היה להתחשב גם בכך שהאינטרס הציבורי הרחב הוא לעודד חברות מסוג דסק"ש להשקיע בחברות פרטיות. האם כדאי להקשות על חברות ציבוריות להשקיע בחברות פרטיות, שיירתעו מהאפשרות של חשיפת סודותיהן? ניתן היה גם לתת משקל רב יותר לעמימות המסוימת ששררה עד 97' בנוגע לשאלה עד כמה יש להגן על חברה פרטית, שמלכתחילה לא יצאה לבורסה, כדי לא לחשוף נתונים עסקיים הנוגעים לפעולותיה.



ייתכן שהשופט שיקלל מעט חישובים אלה בדרך לגזר הדין. ואולם עונשו של תדמור מותיר כתם משמעותי למדי: 18 חודשי מאסר, בהם 6 חודשים לריצוי בפועל (שניתן להמירם בעבודות שירות) ו-12 על תנאי, וקנס של 700 אלף שקל.



ביהמ"ש מונה את נימוקי הקולא והחומרא כשבסוף האיזון הוא מביט ומשווה עם פסיקה קודמת במקרים דומים. במקרה שלנו, נהנה תדמור מעבר נקי, מגיל מבוגר, מעדי אופי מרשימים, מ"ענישה" תקשורתית, מהרעה במצב בריאותו ומתרומה חברתית. מצד שני, זקף השופט לרעתו את רום מעמדו ותפקידו, את התמשכות העבירות לאורך שנים, את ההתעלמות מדעת היועץ המשפטי של החברה ואת הנזק שנגרם לציבור.


טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully