לאחר 15 שנה של דיונים דחה שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב אביגדור סלטון את תביעת שיכון עובדים ושתי חברות בנות שלה לחייב את עיריית חולון בתשלום פיצויי הפקעה, שנאמדו - על פי חוות הדעת השמאית שהוגשה מטעם שיכון עובדים - ביותר מ-80 מליון שקל. כמו כן, חייב בית המשפט את שיכון עובדים בהוצאות משפט בסך 250 אלף שקל. את עיריית חולון ייצגו עו"ד אהרן פולק ועו"ד ערן עוזרי ממשרד עמית-פולק-מטלון. את שיכון עובדים והחברות הבנות ייצגו עו"ד רפאל גרוס ועו"ד משה קמר.
הרקע לתביעה מתחיל בשנות ה-60 המוקדמות, אז התקבלה החלטה בעיריית חולון, אשר בראשה עמד פנחס אילון ז"ל, לפעול להפקעת חלקת קרקע ריקה בשטח של 1,309 דונם. הקרקע השתייכה למספר רב של בעלים, עובדה אשר הקשתה על פיתוחה.
לקראת סוף 1963 הודיע שר האוצר, בהתאם לסמכותו על פי פקודת הקרקעות, על הפקעת חלקת הקרקע, אשר לימים נקראה "קריית שרת". מטרת ההפקעה היתה בניית שיכונים חדשים לרווחת עולים חדשים, מפוני מעברות, מיעוטי יכולת, זוגות צעירים ושכבות חלשות אחרות.
חלק מבעלי הקרקע המופקעת הקימו ועדים שניהלו מאבק ממושך עם עיריית חולון על זכותם לקבלת קרקע בתמורה לקרקע שהופקעה מהם. לבסוף, נחתמו עמם הסכמים, לפיהם יקבלו בעלי הקרקעות, פיצוי בקרקע בגין ההפקעה בשטח השווה לזה שהופקע מהם בניכוי 25%-30%. יתר הבעלים, אשר לא השתייכו לוועדים, קיבלו פיצוי כספי.
בבעלות שתי חברות בת של שיכון עובדים היה שטח כולל של כ-65 דונם מהקרקע המופקעת. שיכון עובדים וחברות הבת לא השתייכו לאחד מהוועדים וגם לא דרשו לקבל פיצוי כספי, בשיעור ששולם לכל יתר בעלי הקרקעות, שלא בחרו בפיצוי בקרקע. הפיצוי שהיה אמור להשתלם להן היה פיצוי בקרקע, ולא בכסף, ושיעורו נקבע בחליפת מכתבים שהתנהלה בין ראש עיריית חולון לבין מנכ"ל שיכון עובדים לפני הפקעת הקרקע ואחריה, לפיה תמורת השטח שיופקע תקבל שיכון עובדים שטח אקוויוולנטי, המיועד לבנייה.
טענת שיכון עובדים וחברות הבת היתה, כי יש להשוות את הפיצוי שניתן להן, בקרקע, לזה שניתן לכל אחד ואחד מאלה שהשתייכו לוועדים הלוחמים, שכן כל תוצאה אחרת מפלה אותן לרעה ומקפחת את זכותן הקניינית. לטענתן, העירייה פיצתה אותן רק באופן חלקי במתן מגרשים לבניית 763 חדרים, בעוד שמתן פיצוי בקרקע בשיעור של 70%-75% מהקרקע שהופקעה מהן היה אמור לזכותן בקבלת קרקע לבנייה של יותר מ-2,230 חדרים.
בהתאם לחוות דעת שמאית שהגישו התובעות, עליה חתום השמאי בן-ארי, שוויין של הזכויות הנתבעות עולה, על פי אחת החלופות שציין, על 80 מליון שקל.
מפסק הדין עולה, כי חליפת המכתבים שהתנהלה בין ראש העיר דאז לבין מנכ"ל שיכון עובדים לא עברה את הפרוצדורה הרגילה של קבלת אישור מועצת העיר חולון, ואף לא אושרה ע"י שר הפנים כמתחייב על פי פקודת העיריות. זו הסיבה שבעטיה טענה העיריה, כי לא נכרת מעולם הסכם תקף בין העיריה לבין התובעות, שעניינו מתן פיצוי בקרקע בשיעור שניתן לבעלי הקרקעות שהשתייכו לוועדים.
עד לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ההלכה המשפטית קבעה באופן חד משמעי, כי הסכם להעברת קרקע בין רשות מקומית לבין הפרט, שלגביו לא מתקיימות כל הדרישות המהותיות שקבועות בפקודת העיריות, בכל הנוגע לחתימות והאישורים הדרושים הנו בטל מעיקרו וחסר נפקות ותוקף משפטי.
למרות הלכה זו דחה בית המשפט את טענת העירייה בדבר אי כריתת הסכם מחייב בינה לבין התובעות, בין השאר, משום שנציגי העירייה הכירו בתוכן חליפת המכתבים בין מנהלי שיכון עובדים לבין ראש העיר והמחלוקת נסובה רק סביב שומת הפיצוי ומשום שהעירייה העבירה בפועל פיצוי בקרקע גם אם לא נכרת חוזה פורמלי. כמו כן, ישנו תיעוד של החלטות מועצת עיר המאשרות התחייבויות העירייה כלפי "חברות גדולות" ומסמיכות את ראש העיר לפעול בשם העירייה. על פי בית המשפט, התובעות סמכו בתום לב על הבטחת ראש העיר שניתנה באופן גלוי ותוך יידוע בעלי תפקידים בכירים בעירייה.
נוכח העובדה שהחותמים על המכתבים נפטרו בטרם ותוך כדי ההליך המשפטי, החליט בית המשפט ליטול על עצמו את מלאכת החיקור ופירוש המכתבים. מסקנתו היתה, כי טענתם של עורכי הדין פולק ועוזרי, כי בין העירייה לתובעות הושגה קרוב לוודאי הסכמה לפיה התובעות תקבלנה, לפי דרישתן הן, פיצוי בקרקע בשיעור הנהוג ב"חוק הפרצלציה" (כפי שמצויין באחת התכתובות המוקדמות), אשר עקרונותיו מצויים בסעיף 20א לפקודת בניין ערים, 1936. בית המשפט דוחה את הטענה, כי ההסכמה בין הצדדים היתה זהה לזו שאליה הגיעו הוועדים הלוחמים עם העיריה.
לדבריו, חוות הדעת אינה מתמודדת עם המשוואה אותה הציבה חליפת המכתבים. אין בה תשובה לשאלה מה היה צריך להיות השווי, לפי "חוק הפרצלציה" (איחוד וחלוקה מחדש ללא הסכמת בעלים), של השטח שהוקצה, ואינה יכולה להשיב על השאלה אם אכן המגרשים שניתנו לתובעות אין בהם פיצוי נאות, מבחינת שווים, חלף הקרקעות שהופקעו.
בית המשפט העיר, כי בין שיכון עובדים לבין עיריית חולון היתה מערכת יחסים, קשרים ושיתוף פעולה, מאז ייסוד העיר חולון. היחסים בין מנהלי שיכון עובדים לבין ראש העיר דאז ויתר הפקידים הבכירים היו קרובים והושתתו על אינטרסים משותפים, לרבות בתחום המפלגתי. לפעמים "נסגרו" עניינים בין מנהלי החברה לבין ראש העיר דאז בעל פה. על כן, אין זה מתקבל על הדעת שפנחס אילון ז"ל היה משלים עם הקצאת שטח חליפי לתובעות, שתפלה אותן לרעה.
לאור כל זאת דחה בית המשפט את התביעה.
לאחר 15 שנה של דיונים: נדחתה תביעת שיכון עובדים לפיצויי הפקעה של יותר מ-80 מיליון מעיריית חולון
TheMarker שירות
19.5.2002 / 14:03