זהב קורץ לחסידיו

בסוף השבוע שעבר נסחרה אונקיית זהב ביותר מ-320 דולר: רמתה הגבוהה זה כשנתיים וכ-65 דולר מעל הקרקעית שכרתה ב-2000.



בקרב הזרזים להתייקרותה של המתכת הצהובה, אנו מונים:



המלחמה המתמשכת בטרור והחמרת המשברים הביטחוניים בין הודו לפקיסטן, בין ישראל לפלשתינים ובין עיראק לארה"ב. אלה מתפיחים את הוצאות הביטחון של ארה"ב, שמאזנה התקציבי היה באחרונה מעודפי לגירעוני (לכך תורם גם המיתון, הגורע מהכנסות המדינה ממסים). לראשונה מאז 1997, דנים בארה"ב על הגבהתה של תקרת החוב הלאומי.



לגידול בחובה הלאומי, הפנימי והחיצון, של ארה"ב נוסף גירעון מתמשך במאזן סחרה, המסתכם ביותר מ-350 מיליון דולר בשנה.



בעקבות המפולת בשוקי המניות, בעיקר במגזר הטכנולוגי, היה מאזן תנועות ההון של ארה"ב - השקעות זרים במניות, באיגרות חוב, בפיקדונות ובנכסי דלא ניידי בארה"ב, בהשוואה להשקעות אמריקאים מחוץ לארה"ב - מחיובי לשלילי.



מגמות אלה עשויות להשפיל את שערו של המטבע האמריקאי. מאחר ששוויים של סחורות ננקב בדרך כלל בדולרים של ארה"ב, עשוי גם הזהב ליהנות מפיחותו של הדולר.



המפולת בשוקי המניות, הריביות הנמוכות יחסית (ששפלו בארה"ב לתחתית בת 40 שנה ושואפות לאפס ביפאן), מגבירות את כוח משיכתם של אפיקי השקעה חלופיים. זהב, אף שהשקעה בו אינה מניבה ריבית, הוא אחד מהם.



על רקע זה, גאה הביקוש לזהב ביפאן (שבה ביטלה הממשלה באחרונה את הערבויות שהעניקה לבעלי פיקדונות בנקאיים גדולים) פי ארבעה. הוא הדין לגבי סין, הודו וארה"ב (8%+).



בגלל ההצטמקות בתפוקת הזהב בעולם (שחלקה נובע מן הפיחות בשערו), עולה הביקוש הפיסי למתכת על היצעה. ב-2001 הסתכמה תפוקת הזהב העולמית ב-3,235 טונות, בכ-2% פחות מבשנה הקודמת.



אף שמלאי הזהב הקבורים במרתפיהם של בנקים מרכזיים עודם אדירים (ראו טבלה), ואף שחלקה של המתכת הצהובה בעתודותיהם המוניטריות הולך ופוחת בהדרגה, אמצו רוב מדינות אירופה ב-1999 מכסות שיווק מרביות, המגבילות את מכירותיהם ל-400 טונות בשנה (כ-4.1 מיליארד דולר בשער הנוכחי) עד 2004.



תקפים ככל שיהיו, מחווירים השיקולים לעיל לעומת שיקול ארוך-טווח אחד והוא: שיעור האינפלציה ו/או חששות להתלקחותה: כל עוד אין מרחף צלה על העולם המתועש, מעטים הסיכויים שייתמר שער הזהב לפסגתו ההיסטורית, 850 דולר לאונקיה, שאליה העפיל לדקות ספורות ב-21 בינואר 1980.



נגיד סורר ומורה



הסבריו המאולצים של הנגיד, דוד קליין, להתנהלותו המחוספסת של הבנק שהוא עומד בראשו ב"הארץ" מיום חמישי, 23 במאי, בכותרת "למה הורדנו את הריבית בדצמבר", בתגובה לביקורתו של גיא רולניק במדור הכלכלה ב-20 במאי, בכותרת "ג'יזל או אילוף הסוררת", מעוררים לא מעט תמיהות - וצמרמורות; בעיקר באשר לתפיסת הנגיד את יעדו המייצב של בנק מרכזי.



ייאמר חד-משמעית: נגיד שרוממות היציבות בגרונו, שאינו בוש מהשפל (או מהשגב) באבחת חרב את ריבית הבסיס במשק שהוא מופקד על בריאותו ביותר מ-0.5% למהלך (כפי שנהגו לא פעם דוד קליין וקודמו, חתן פרס ישראל, יעקב פרנקל) הוא נגיד סורר, המועל בלוז תפקידו.



יהיו תירוציו של הנגיד לטלטלות העזות שהנחית על משקה הדווי של ישראל במחצית השנה האחרונה צודקים ככל שיהיו, ספק אם מתיישבת המדיניות המוניטרית התזזיתית של "השפל והשגב, השגב והשפל" עם יעדיו של בנקאי מרכזי. היפוכו של דבר: כפי שמעידה התנהלותם הפרועה של שוקי ההון בישראל בעת האחרונה, היא מתכון בדוק לאנדרלמוסיה, לאי-ודאות ולחוסר יציבות.