רשימות מארץ הקנגורו

"Where women glow and men plunder... " - דאון אנדר, להקת גברים בעבודה.



אוסטרליה היא לא קנדה עם שמש. היא יותר כמו שילוב של אלבמה ושוודיה. מצד אחד, יש גישה נינוחה וחנויות למשקאות חריפים עם חלונות דרייב אין. מצד שני, יש מערכת תחבורה ציבורית מצוינת וחוקים ממשלתיים נוקשים לגבי התנהגות מסוכנת (כמו למשל אי שימוש בחגורת בטיחות או הברחת כריכי נקניק חזיר למדינה). איכשהו, התערובת הזו עובדת.



מצב הרוח כאן הוא מרומם בצורה מתונה. יש תחושה כי מצב שוקי הזהב והסחורות ירומם את כלכלת אוסטרליה לגבהים חדשים.



שתי השקפות על ירידת הדולר



בטיסתי לכאן לפני שבוע קראתי את העיתונים האמריקאיים הרגילים, וכולם נקטו בגישה מתגוננת לגבי חולשת הדולר: זה זמני, כל תנודה תהיה איטית ומתונה, וכו'.



הקונצנזוס האוסטרלי בעניין זה הוא הרבה יותר קשוח. חולשת הדולר האמריקאי נראית כאן כנובעת מהיפוך חד בשלושה גורמים שביססו את עוצמת הכלכלה האמריקאית בשנות התשעים: זהירות פיסקאלית, הובלה בשוק הסחר החופשי, ואמונה בעליונותה של שיטת החשבונאות האמריקאית. כאשר שלושה עמודי התווך הללו יתמוטטו בו זמנית, התוצאות יהיו אלימות.



כמה מההערות המתגוננות על הדולר האמריקאי מהדהדות כריקניות - כמו הקלישאה על ירידה איטית ומבוקרת של 20% בשנתיים הקרובות. אם אנשים באמת מצפים שערכו של נכס יפחת ב-20% ב-24 חודשים, למה להם להחזיק בו, למען השם? למה לא למכור עכשיו.



מעניין לציין כי התשואה לעשר שנים על השקעה באוסטרליה ב-1992-2002 זהה כמעט לזו שעל נכסים אמריקאיים, השוואה שמושכת תשומת לב רבה כאן. ככל שהעדויות הסטטיסטיות על תשואות עדיפות בשוק האמריקאי נעלמות, פרמיות השווי הגבוהות על מניות אמריקאיות הופכות מפחידות יותר.



המקלט הבטוח החדש



החששות העכשוויים בדבר העימות בקשמיר דוחפים מעלה מטבעות כמו הקרונה השוודית והדולר הניו זילנדי - לא ממש ערי המקלט המקובלות בעבר. איזה סוג של מחסום מנטלי נפרץ בארצות הקטנות בחודשיים האחרונים.



ההיבט המצחיק ביותר של אירוע זה הוא הסנטימנט הרב שיש לאוסטרלים לגבי הדולר שלהם. הם מתייחסים אליו כאל "הלוחם הקטן שלנו". ותחושה של נצחון ספורטיבי התעוררה כשהוא פרץ את רמת 56 הסנט בשבוע שעבר.



למרות האופוריה סביב הדולר האוסטרלי, לא הכל שמח וטוב לב ביבשת הקטנה. ככל הנראה האובססיה סביב להקת אבבא היא אמיתית - ולא רק שמועה שהפיצו הניו זילנדים. לא רק שיש פוסטרים של מאמה מיה בכל מקום והשמעות מופרזות של "Knowing Me, Knowing You" ברדיו, אלא שישנם ספיישלים בני שעה בטלוויזיה על להקות חיקוי של אבבא. אני לא יודע מה משמעות הדבר, אולם יש בזה משהו מפחיד בצורה שקשה להסבירה.