הבנק שצועד אחורה

מאת סמי פרץ



כמה ימים לאחר קריסת בנק למסחר החלה תופעה של העברת פיקדונות מבנקים קטנים לבנקים גדולים. הכרזתו של נגיד בנק ישראל, דוד קליין, שהבנקים הקטנים מסוכנים יותר, הוסיפה שמן למדורה וחיזקה את מגמת הסטת הכספים. בשבוע שעבר נשאל המפקח על הבנקים, יצחק טל, אם משיכות הכספים הללו גרמו לבעיית נזילות בקרב הבנקים הקטנים. טל השתומם על עצם הצגת השאלה, ואמר: "לפני מה שקרה בבנק למסחר אף אחד לא היה שואל כזו שאלה. לא התייחסתי בעבר לשאלות מסוג זה ולא אתייחס גם בעתיד לכך".



טל, שממילא עסוק מאוד בניסיון להבין כיצד התמוטט בנק למסחר, אינו מעוניין לפתוח חזית נוספת בבנק אחר, ולכן אם ישנם בנקים שסובלים מקשיי נזילות, הוא מעדיף לשמור את המידע הזה לעצמו. מבחינתו, בעיתוי הזה ובכלל, כל התבטאות שלילית לגבי מצבו של בנק כלשהו, עלולה לגרום להידרדרות חמורה ומהירה במצבו ולהניח לפתחו בעיה חדשה וגדולה מזו שיצר בנק למסחר. בהקשר זה עולה השאלה אם טובת הציבור אינה מחייבת דווקא אזהרה מפורשת לגבי מצבו של בנק כזה או אחר.



בינתיים, במערכת הבנקאות מסתובבות שמועות על בנקים שעלולים להיקלע לבעיית נזילות או לקשיים אחרים. אחד הבנקים שמצביעים עליו הוא בנק לפיתוח התעשייה. לבנק אין כרגע בעיית נזילות, ואולם הוא סובל מבעיות אחרות שהופכות אותו לאחד הבנקים שיותר מפוקחים כיום. קשיים שמתחילים בהלימות הון נמוכה מהנדרש, עוברים דרך החלטות בעייתיות בתחום השכר ומסתיימים במינויים פוליטיים תמוהים, הופכים את הבנק לפיתוח התעשייה לכזה שדורש פיקוח ומעקב צמוד על הנעשה בו. קריסת בנק למסחר חידדה מן הסתם את הצורך הזה, והגברת הפיקוח על הבנק נועדה לתת מענה לדאגה בקרב כמה מלקוחותיו.



בנק לפיתוח התעשייה סיים את הרבעון הראשון בהפסד של 33.7 מיליון שקל מפעולות רגילות, בעקבות גידול חד בהפרשות לחובות מסופקים וירידה ברווחי המימון. ההפרשות לחובות מסופקים הסתכמו ברבעון הראשון ב-41.5 מיליון שקל, בהשוואה ל-8.5 מיליון שקל ברבעון המקביל אשתקד, זינוק של 388%. רווחי הבנק מפעולות מימון הסתכמו ברבעון הראשון ב-26.2 מיליון שקל, קיטון של 30% לעומת הרבעון המקביל ב-2001. הירידה ברווחי המימון נבעה מארגון מחדש של חובות שאינם נושאים הכנסה, וכן מעודף נכסים שהושקעו במגזר השקלי והניבו תשואה שלילית בעקבות המדד הגבוה והריבית השקלית הנמוכה. ההפסד ברבעון הראשון בא בהמשך להפסד שרשם הבנק ב-2001 כולה והסתכם ב-19.5 מיליון שקל. אלמלא הכנסה שמקבל הבנק ממשרד האוצר, ההפסד היה מסתכם ב-30.6 מיליון שקל.



מגמת ההפסדים בבנק מדאיגה בעיקר במישור של הלימות ההון הנשחקת. יחס זה הגיע בסוף הרבעון הראשון ל-13.8% בשעה שהמפקח על הבנקים דורש מהבנק לשמור על יחס של 15%. הדרישה לשמור על יחס מינימלי של 15%, בעוד ששאר הבנקים יכולים לרדת עד מינימום של 9% משקפת את רמת הסיכון הגבוהה שבה פועל הבנק, אם בשל מבנה הבעלות המיוחד שלו, ואם בשל היותו בנק קטן. הבנק קיבל ארכה עד דצמבר 2002 כדי לעלות בחזרה את יחס הלימות ההון שלו ל-15%. ואולם, הוראה חדשה של המפקח על הבנקים המשנה את הגדרת ההון המשני עלולה לגרום לבנק לחרוג שוב ובשיעור משמעותי מהיחס הנדרש. שינוי ההגדרה יגרום להקטנת יחס הלימות ההון.



ההסדר שיתגבש בעניין זה יהיה כנראה קביעת תקופת מעבר ארוכה לבנק כדי לשנות את מבנה ההון שלו. ללא תקופת מעבר, ייאלץ בנק ישראל להתמודד עם בנק שנמצא עמוק מתחת להלימות ההון הנדרשת ממנו.



בנק לפיתוח התעשייה קיבל בחודשים האחרונים מנת חשיפה מוגברת בעקבות השערוריות הרבות שנקשרו בשמו. החל מפיצויי הפרישה המוגדלים ליו"ר הפורש שלמה בורוכוב ולמבקרת הפנים שושנה פלומין, דרך מינויו של השר רענן כהן ליו"ר הבנק וכלה במצבו העסקי הגרוע שמתבטא בהפסדים גדולים ובהלימות הון נמוכה מהנדרש. האירועים הללו לימדו כי אף שהבנק נשלט על ידי המדינה והיא זו שממנה את היו"ר (כפי שקרה עם רענן כהן), בכירי הבנק אינם כפופים לחוק החברות הממשלתיות, ונותנים תחושה שהבנק הוא בבחינת רכוש נטוש. הדבר בא לידי ביטוי בעובדה שגם הגופים שאמורים לפקח על הבנק, קרי רשות החברות הממשלתיות והממונה על השכר באוצר, לא ממש מצליחים להשפיע על הנעשה בו.



מעמדו המשפטי של הבנק אינו לגמרי ברור, אף שרשות החברות הממשלתיות מגדירה אותו כ"חברה מעורבת". עובדה זו מנעה מהרשות להתערב ישירות בסוגיית פיצויי הפרישה המוגדלים בסך 2.5 מיליון שקל שביקש דירקטוריון הבנק להעניק ליו"ר הפורש שלמה בורוכוב (רק לאחר שפרטי ההסדר פורסמו, החליט הדירקטוריון לקצץ את דמי הפרישה ל-1.2 מיליון שקל). כך היה גם במקרה של מבקרת הפנים שושנה פלומין, שניצלה סעיף בחוזה האישי שלה המעניק לה פיצוי בסך מיליון שקל במקרה שהיא מתפטרת או מפוטרת. פלומין הודיעה על פרישתה ארבעה חודשים לפני מועד יציאתה לפנסיה ובדרך זו היא אמורה לקבל מיליון שקל. ברשות החברות בדקו אם ניתן לעשות משהו כדי לשנות את ההחלטות, אך לא הצליחו בכך.



מנהל רשות החברות, אלכס גולדנגורן, אמר: "בנק לפיתוח התעשיה איננו חברה ממשלתית אלא חברה מעורבת כהגדרתה בחוק החברות הממשלתיות ולפיכך לא נדרש אישור הרשות לתנאי השכר והפרישה של עובדי הבנק.



עם זאת, מצאנו לנכון להפנות את תשומת לבם של חברי הדירקטוריון לפני התכנסותו לדיון בנושא, לדבר הכללים הנהוגים בתנאי שכר ופרישה בחברות ממשלתיות. החברה הינה גוף מתוקצב כהגדרתו בחוק יסודות התקציב ולפיכך על תנאי השכר והפרישה של עובדי הבנק להיות בהתאם לתנאים הנהוגים במדינה, אלא אם נתקבל אישור הממונה על השכר במשרד האוצר".



בשלב זה לא הועילו הרמזים מהאוצר ומרשות החברות, והבנק לא שינה את החלטותיו. הבנק שכר את שירותיהם של שר האוצר לשעבר פרופ' יעקב נאמן, ושל הממונה לשעבר על השכר באוצר שלום גרניט, כדי שיגבשו את חוות דעתם בנוגע לסוגיות השכר לבכירי הבנק. לא ברור אם כתב המינוי של השניים נועד להגן על הבנק או על בכיריו, שהרי האינטרסים של שני הצדדים אינם חופפים בהכרח. בכל מקרה, את