וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

של מי התיק הזה לעזאזל?

הארץ

9.6.2002 / 13:38

על סף הסיום, החליט בית המשפט המחוזי להעביר שני תיקים לשלום; זה לא התרגש והדף אותם בחזרה למחוזי; רק דבר אחד נשכח כאן: הצדדים שממתינים שמונה שנים לפסק דין



מאת משה גורלי



פסקי דין העוסקים בסדרי דין ובסמכויות בתי משפט אינם מעוררים עניין רב בדרך כלל, אך הפעם מדובר במקרה שונה בתכלית. פסק הדין הבא מגלם דרמה ואפילו דרמה כפולה. יש בו סיפור גדול של עינוי דין מתמשך, ויש בו סיפור של עימות גלוי בין שני בתי משפט בתל אביב, השלום והמחוזי, המתנהל במידה רבה על גבם של בעלי הדין. מעניין שמעורבים בסיפור הזה דווקא שני שופטים טובים - גם מהבחינה המקצועית וגם מבחינת מתן השירות השיפוטי לציבור העומד לנגד עיניהם - שופטת בית המשפט המחוזי אסתר חיות ושופט השלום עודד אל-יגון.



במסגרת המצורפת מתואר גלגולו של אחד התיקים, ששמיעת העדויות בו הסתיימה בפני השופטת חיות. תיק נזקי גוף שבו התובע נפטר במהלך הדיון, ואשר אמור היה להסתיים כתביעה מצד בני המשפחה התלויים במנוח. בתיק השני לא נותר אלא לתת החלטה שיפוטית בהסכמה לדחיית התביעה. הפרטים פחות חשובים, מה שחשוב הוא שממש על סף הסיום, החליטה השופטת חיות להעביר את שני התיקים האלה לבית משפט השלום. השופט אל-יגון בהחלטה מנומקת היטב החזיר את התיקים לשופטת חיות. מהלך הפינג-פונג הזה ממתין כעת להחלטתו של נשיא בית המשפט המחוזי, אורי גורן, שאמור להחליט היכן התחנה הבאה, ואולי האחרונה, שבה ינחתו שני התיקים: הראשון שנפתח ב-94' ואחיו הצעיר יותר שנולד ב-96'.



לא ברור מה גרם לחיות להעביר את התיקים. היא מנמקת זאת בהסכמת הצדדים שרצו אולי ליהנות מאגרה נמוכה יותר בשלום. החלטת אל-יגון להדוף בחזרה את התיקים מנומקת בעיקר בהיעדר סמכות עניינית של השלום, שגם הסכמת הצדדים אינה יכולה להקנות; אבל גם בנימוקים הגיוניים, שווים לכל נפש: שופטים אשר שמעו כבר עדויות קנו לעצמם סמכות ואינם רשאים להיפטר מעולו של התיק אלא בשלושה מצבים: אם פסלו עצמם, אם פרשו משיפוט או אם נבצר מהם להמשיך, למשל מסיבה בריאותית.



אל-יגון גם כותב כי בתיק מצויות עדויות רבות שנחוץ לקבוע את מהימנותן לצורך ההכרעה ו"אין כמו השופט, אשר שמע את הצדדים במו אוזניו, כדי להעריך נכונה את מהימנותם". הוא מנתח גם את הכלל הידוע של "לא יעבירנו עוד", שנולד מתוך הנחת המחוקק שענייני סמכות עלולים להיות מעורפלים לעתים, וכדי למנוע מבעלי דין מליהפך לכלי משחק בין ערכאות, מונע הכלל מבית משפט שקיבל את התיק להעבירו הלאה. ואולם אל-יגון סבור שהכלל אינו חל על העברה מינהלתית, ומאחר שהשופטת חיות לא נימקה משפטית את ההעברה, הרי שהחלטתו להחזיר את התיק היא ההעברה הראשונה והיחידה שמותרת לפי חוק.



מעבר לנימוקיו הענייניים, משקפת התקוממות זו של אל-יגון תחושה קשה של שופטי השלום על כמויות התיקים שמנחית עליהם המחוזי, לא תמיד בצדק להשקפתם. גם נשיאת בית משפט השלום, עדנה בקנשטיין, שותפה להשקפה זו, אך מערכת יחסים עכורה בינה לבין גורן מקשה על מציאת פתרונות שיחסכו החלטות כמו זו של אל-יגון.



עתה נותר לראות מה יחליט גורן. האם יתייצב לצד "השופטת שלו", האם יפיק את הנימוק המשפטי הנכון למצב, או אולי יבחר באפשרות השלישית - זו שתסיים את התיק בדרך היעילה והנכונה יותר. חשוב לברר ענייני סמכות והעברות תיקים, אבל חשוב הרבה יותר להעמיד את ערך השירות לציבור מעל הכל, במיוחד כשמדובר בתיקים שמדשדשים שנים רבות בבתי המשפט (ת.א. 1188855/01).



גלגולו של תיק



* 23.5.94 - הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי בת"א.



* 3.12.96 - ישיבה ראשונה של בית המשפט.



* 1.12.99 - החלה שמיעת ההוכחות בפני השופט עמיחי דוויק, לאחר שהתיק עובר חמישה שופטים ורשמים שונים.



* 1.12.99 - לאחר מותו של השופט דוויק, עובר התיק לשופטת אסתר חיות שמנהלת את התיק בקצב משביע רצון.



* 3.6.01 - התובע מת לאחר יותר משבע שנים מיום הגשת התביעה.



* 25.10.01 - השופטת חיות מחליטה לבקשת הצדדים להעביר את התיק לבית משפט השלום.



* 13.5.02 - בית משפט השלום מחליט שהתיק לא בסמכותו ומחזירו לבית המשפט המחוזי.



* היום - התיק על שולחנו של הנשיא גורן למתן החלטה באשר להמשך הטיפול.


טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully