וול סטריט חזרה להיות "אויב הציבור מספר 1"

ואולם זו אינה הדאגה המרכזית של הציבור בעניין הנפקות ראשונות לציבור, אלא העובדה שהמשקיע הקטן אינו מסוגל לרכוש מניות בהנפקות האלה, והוא חייב להמתין ולרכוש אותן בשוק, לרוב במחיר הרבה יותר גבוה. הרשות לניירות ערך מסוגלת לטפל בעניין, בין השאר, בכך שתורה לבנקים להשקעות להקצות מניות בהנפקות למי שיציע את הצעות המחיר הגבוהות ביותר, כמו במכרז. ואולם חרף המאמצים של כמה בנקים קטנים לקדם מכרזים כאלה, הם משמשים ב-1% בלבד מההנפקות.



הסוגיה המדאיגה ביותר את הציבור היא איכות המידע הפיננסי שמספקות חברות. זאת, בעיקר עקב כשלים חשבונאיים וכשלים במינהל העסקי התקין, שאינם, במבט ראשון, אשמתה של וול סטריט.



ואולם היו אלה הבנקים להשקעות שיצרו עבור חברות כמו אנרון את האלכימיה הפיננסית שאיפשרה להן להסתיר את חובותיהן באמצעות "מבנים פיננסיים" חוץ מאזניים.



בהגיבו לסוגיה הזו, ייתכן כי פיט יתגלה כמהפכן. על אף הביקורת בעניין ניגוד עניינים אפשרי, עקב עבודתו בעבר כעורך דין של חברות ראיית החשבון הגדולות בארה"ב, החל פיט לשנות את הדרכים שבהן נקבעים תקנים חשבונאיים והחובה המשפטית של חברות לדיווח פיננסי, המשקף את מצבן האמיתי. הוא פנה למועצת התקינה החשבונאית (FASB) בדרישה לשנות את סדר יומה, והורה לחברות להבהיר את ההנחות המרכזיות שבבסיס השיטות החשבונאיות שהן נוקטות (ולהראות כיצד שיטות אחרות היו משנות את התמונה הפיננסית).



פיט גם מחייב חברות לפרסם בהקדם האפשרי שינויים משמעותיים בתחזית הפעילות שלהן, ואפילו נוקט פעולה נגד חברות המכבדות עקרונות חשבונאיים מקובלים, אך בדרכים מטעות. לדוגמה, חברת ניהול בתי הספר אדיסון סקולס קיבלה לאחרונה הוראה להפסיק לזקוף הכנסות שמעולם לא נכנסו לקופותיה, אף שלא הפרה את כללי החשבונאות.



בעניין מינהל עסקי אמין יותר, הכללים החדשים של הבורסה של ניו יורק הם צעד בכיוון הנכון, אך המבחן האמיתי יהיה מחויבותה של הבורסה לאכיפת הכללים האלה. אכן, רצוי כי הדירקטורים החיצוניים במועצות מנהלים יהיה עצמאיים יותר. יותר מדי חברות בארה"ב ממנות למועצות המנהלים דירקטורים שאינם נוהגים לפקפק בהחלטות ההנהלה. ואולם מינהל עסקי תקין לא יזכה לדחיפה רצינית קדימה עד שמשקיעים מוסדיים, המחזיקים בנתח גדול מהחברות האמריקאיות, יתחילו לנהוג כבעלים, ולעקוב מקרוב אחרי פעילות ההנהלות ומועצות המנהלים.



נציב הרשות לניירות ערך לשעבר, ג'וזף גרונפסט, טוען כי הבנקים להשקעות בוול סטריט אשמים פחות במשבר האמון הנוכחי מאשר מועצות המנהלים וחברות ראיית החשבון. לדבריו, "ברור שהכיסים של הבנקים להשקעות עמוקים הרבה יותר מאשר חברות אחרות המעורבות במשבר, ולכן משקיעים זועמים דורשים מהם פיצוי". נראה אם כן כי הבנקים ניצבים בפני כמה שנים קשות, שבהן יגלו מה המחיר של אובדן אמון המשקיעים. לפיכך, קל להבין מדוע חושש אוניל ממריל לינץ מהציניות ההרסנית, כדבריו, שמאפיינת כיום את גישת הציבור לוול סטריט.