ביהמ"ש: חברת ביטוח חייבת להציג ללקוח מיוזמתה את כל הפוליסות שעשויות להיות רלוונטיות עבורו

שופטת ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, דרורה פלפל, דחתה היום את התביעה הייצוגית שהגישה עו"ד דניאלה בורובסקי כנגד חברת הביטוח מנורה, בנוגע לביטוחי המנהלים שמוכרת החברה למבוטחיה.



בורובסקי הגישה את תביעתה באמצעות עו"ד אלדד אפרוני ואורית מרום אלבק, בה היא טענה כי מנורה מכרה לה ביטוח מנהלים בשם "עדיף", אשר מבוסס על תמהיל בין ביטוח פנסיה לבין ביטוח ריסק למקרה מוות; את הכיסוי הביטוחי מסוג ריסק מכרה לה החברה תמורת דמי ביטוח גבוהים יחסית ללקוחות אחרים תוך שהיא מנצלת את חוסר ניסיונה בתחום הביטוח.



התובעת טענה כי ניתן היה למכור לה פוליסת עדיף בתמהיל אחר בו אחוז החיסכון היה גדול באופן משמעותי ולהשלים את ביטוח הריסק בביטוח חיצוני שהפרמיה שלו זולה יותר, ובכך היתה היא חוסכת כסף רב לאורך השנים מבלי לפגום בהטבות ובכיסוי הביטוחי שהיה מסופק לה.



התובעת טענה כי מנורה הטעתה אותה ואת שאר מבוטחיה, שעה שלא גילתה להם שניתן לקבל את אותו הביטוח במחיר זול יותר, וכן שמנורה הסתירה ממנה את הדבר וזאת באמצעות הפיכת מוצר ביטוח החיים לקשה להבנה. התובעת טענה כי מעשיה של מנורה מהווים פגיעה בזכויותיה הצרכניות, וכי היא וכל חברי הקבוצה זכאים להחזר תשלום בגובה ההפרש בין התשלום ששילמה בפועל לתשלום שהיתה צריכה לשלם.



מנורה טענה, מנגד, באמצעות עורכי הדין בעז בן צור, ישראל וולנרמן והדס ליס, ממשרד וינרוט, כי מחירה של פוליסה משולבת מסוג עדיף שיועדה לשמש כפלטפורמה לביטוח מנהלים אושרה על ידי הפיקוח על הביטוח ומתחשבת בכל הגורמים הרלוונטיים לרבות ההוצאות של חברות הביטוח במכירת המוצר המורכב הזה. כמו כן, טענה מנורה כי פוליסה מסוג עדיף כוללת בתוכה מרכיבים יחודיים שאינם מצויים בפוליסות חיסכון טהורות או בפוליסות ריסק טהורות.



עוד טענה מנורה כי אם יתקבלו טענות התובעת שיש להפסיק ולמכור את פוליסת עדיף ולמכור תחתיה פוליסות המבוססות על חיסכון טהור ושל ריסק טהור, ייכחד המוצר המרכזי אותו משווקות חברות הביטוח ותימנע מהן האפשרות לגבות פרמיות ראויות לכיסוי הוצאותיהן.



לעניין הסעד שביקשה התובעת, טענה מנורה כי חברות הביטוח מפסידות על ביטוחי מנהלים ועל פוליסות עדיף במשך שש שנות הביטוח הראשונות, ומדובר בהפסדים ניכרים. רק לאחר תקופה זו מגיעות חברות הביטוח לכלל איזון ומתחילות ליהנות מהרווח. כמו כן, מציינת מנורה כי בשש שנות הביטוח הראשונות מבוטלות חלק נכבד מהפוליסות של ביטוחי המנהלים, ומכאן שיש אבסורד בדרישה של התובעת להשיב כספים למבוטחים לאחר שאלו גרמו למנורה למעשה הפסדים.



השופטת פלפל בחנה תחילה את סיכויי התביעה האישית של התובעת על פי חוק הפיקוח על הביטוח ואיסור ההטעיה הקבוע בו. בעניין זה קבעה השופטת כי כיום חל עקרון הגילוי ותום הלב, על פיו חייב כל צד לחוזה ביטוח לגלות לצד האחר כל עובדה שיש בה כדי להשפיע על החלטתו אם להתקשר בחוזה ואם לא.



"הציפייה הסבירה של לקוח המבקש הצעה לביטוח הינה שיקבל את ההצעה המשתלמת ביותר - גם במחיר - מבין התוכניות שאותה חברה מציעה ביחס לבקשתו. השופטת מציינת כי אין הכוונה שחברת הביטוח תדווח ללקוח אודות הצעות דומות שמציעות חברות אחרות ומחירן, וכי אין לביהמ"ש כוונה לפגוע בשוק משוכלל וחופשי. אך עם זאת, לא יעלה על הדעת שחברת הביטוח תציג ללקוח תמונה חלקית בלבד בתשובה לבקשתו של לקוח לקבל ביטוח מסוים".



השופטת קובעת למעשה כי לחברות הביטוח חובת גילוי מוגברת, שכן בשעה שהחברה מציגה בפני לקוח תוכנית, פרטנית עליו לדעת כי הוא יכול לסמוך על הצעתה של החברה בשתי ידיים ולדעת שזו ההצעה הטובה ביותר שהיא יכולה לספק ללקוח מסוגו. "חברת ביטוח אינה יכולה להיתמם ולהציג ללקוח ביטוח בעלות גבוהה כביטוח המתאים ביותר, אם היא יכולה להציע את 'אותה הגברת בשינוי אדרת' במחיר נמוך יותר".



יתרה מכך, אומרת השופטת, "במידה שיש מספר הצעות אשר כולן יכולות לענות לצרכיו הביטוחיים של הלקוח כפי שהגדירן, על חברת הביטוח להציג בפני המבוטח את כולן ולאפשר לו לבחור מביניהן, כאשר חברת הביטוח פורשת בפניו את כל המידע הרלוונטי".



בעניינה של התובעת, קובעת השופטת כי אין ספק שיש ממש בטענותיה כי קיים הבדל במחיר בין אלמנט הריסק במסגרת פוליסת עדיף לבין ביטוח ריסק חיצוני כאשר האחרון מוצע לציבור במחיר זול באופן משמעותי. עוד קובעת השופטת כי מרגע שמנורה מציעה פוליסות עדיף במינונים שונים, היה עליה לתת למבקשת את כל המידע הרלוונטי, לרבות האפשרות לשלב פוליסת עדיף עם פוליסת ריסק חיצונית.



השופטת מגדילה בעניין זה לעשות, וקובעת כי התובעת לא היתה צריכה לבקש באופן מפורש ממנורה שתציג בפניה תוכנית ביטוח כזו או אחרת, ודי בכך שביקשה תוכנית ביטוח מתאימה לצרכיה כדי לחייב את חברת הביטוח, מכוח חובת האמון בין הצדדים, לפרוש בפניה את מגוון התוכניות אשר עשויות לתת לה מענה, וכן לספק לה הסבר על המסלולים השונים ברמה המובנת לאדם מהיישוב.



אלא, שלמרות זאת דוחה השופטת את בקשתה של התובעת להכיר בתביעתה כייצוגית. השופטת קובעת כי גם אם יש לתובעת עילת תביעה שבסיסה בהטעיה, הרי שברמה הנורמטיווית טענות אלו הן אינדיווידואליות, ובסוג טענות אלו אין מנוס מלבחון אישית את עניינו של כל מבוטח המאמין שהוטעה על ידי חברת הביטוח ולבחון את המו"מ שכל אחד מהם ניהל מול סוכן הביטוח שלו, מה גולה לו ומה לא.



"בית המשפט שואף לייעל את הדין ולקצר את משך הדיון על מנת להביא לפתרון מהיר של סכסוכים. אך לא המהירות ולא היעילות יכולות לבוא במקום החתירה אל הצדק ואל האמת. הלכה היא כי במקום בו עומדות לדין שאלות פרטניות אין להתיר ניהול של הליך ייצוגי", מסכמת השופטת ודוחה את הבקשה להכיר בתביעה כייצוגית. השופטת אף מטילה על התובעת הוצאות בסך 20 אלף שקל.