ועדת בדיקה הסתדרותית: שיכון ובינוי נמכרה במחיר סביר אך היה מקום לפרסום מכרז

מאת חיים ביאור



"המחיר שבו נמכרה שיכון ובינוי מידי ההסתדרות ב-1996, 300 מיליון שקל, סביר בנסיבות העניין" - כך נקבע בדו"ח שפירסמה אתמול ועדת בדיקה מטעם ההסתדרות בראשות שמואל סלבין; הוועדה בדקה את הסוגיה השנויה במחלוקת בנוגע למכירת שיכון ובינוי לעובדיה ולחברת אריסון השקעות.



יו"ר ההסתדרות, ח"כ עמיר פרץ, הקים את הוועדה ב-99' בעקבות טענתו של יו"ר מרחב ת"א בהסתדרות, גרשון גלמן, כי שיכון ובינוי נמכרה בפחות משוויה האמיתי, ובעקבות תביעה שהגישו חמישה חברים בהסתדרות, ולפיה, על רוכשי שיכון ובינוי לפצות את ההסתדרות במאות מיליוני שקלים בשל עסקת מכירה זו. שמואל אביטל, לשעבר גזבר ההסתדרות, עמד בראש הוועדה, ואולם עם מינויו לשר בממשלה, לפני שנה, הוחלף על ידי סלבין, המשמש כיום יו"ר החברה לניהול נכסי ההסתדרות.



בוועדת הבדיקה חברים גלמן וכן גזבר ההסתדרות, עו"ד יוסי אליהוא, יו"ר ארגון עובדי מקורות, מאיר אלעזרא, ומ"מ יו"ר מרחב ירושלים בהסתדרות, משה כהן. גלמן ציין ליד חתימתו על דו"ח כי הוא מסתייג מהקביעה כי השווי שלפיו נמכרה החברה, סביר.



ככלל, אין בדו"ח ביקורת על הליכי המכירה של שיכון ובינוי, אך מצוין שהיה מקום לקיים מכרז פתוח או מכרז סגור כדי לבחון אם קיימות הצעות רציניות לרכישת החברה ובאיזה מחיר: "ההצעות היו צריכות להיבדק באופן פומבי, ולא היינו נזקקים להתבסס על שמועות והערכות".



על פי הדו"ח, בעת מכירת שיכון ובינוי היו להסתדרות שלוש הערכות שווי לחברה: 300 מיליון שקל, 550 מיליון שקל ו-750 מיליון שקל. בדו"ח מוסבר כי החברה נמכרה לפי הערכת השווי הנמוכה ביותר שהוצגה, על רקע סימני האטה בענף הבנייה, חוב לבנקים בסך 1.2 מיליארד שקל, הון עצמי שלילי של 376 מיליון שקל, משבר כספי חמור, שהביא לוויתור על חוב מצד הבנקים בסך 160 מיליון דולר, וקשיים בגיוס אשראי בנקאי, דבר שיצר סכנה מוחשית לפיטורי מאות עובדים ואף לסגירת החברה. בדו"ח נקבע: "הערכת שווי חברה אינו ערך אבסולוטי ולא הלכה של משה מסיני". כמו כן נקבע כי רוכשים פוטנציאליים אחרים לא האמינו באפשרות של השבחת רווחי שיכון ובינוי.



הוועדה נמנעה מלעסוק בטענות, ולפיהן, מנכ"ל שיכון ובינוי, עוזי ורדי-זר, היה בניגוד אינטרסים כאשר תיווך בעסקה למכירת החברה, כמי שעתיד ליהנות מהקצאת מניות נדיבה.דוברו של ורדי-זר אמר אתמול: "הוועדה מצאה שטיעוניו לאורך כל הדרך היו צודקים.



ורדי-זר טען כל העת כי המחיר הכלכלי שבו בוצעה העסקה היה הטוב ביותר שניתן להשיג באותה עת, וכי הטענות של התובעים היו מופרכות מיסודן. הדו"ח משיב נחרצות לטרוניות שהעלו העסקה".