ועדת סלבין קבעה כי עסקת מכירת שיכון ובינוי היתה תקינה, אחרים עדיין מפקפקים

מאת חיים ביאור



ב-10 במאי 94' חולל חיים רמון את המהפך הפוליטי הגדול ביותר בתולדות ההסתדרות. מפלגת העבודה, שרמון נמנה אז עם הפורשים ממנה, איבדה את השליטה בהסתדרות לטובת רשימת רם בראשותו.



מיד עם תפיסת ההנהגה של ההסתדרות פתח רמון בשינויים מרחיקי לכת באופיה של ההסתדרות. מטרתו היתה להפסיק מצב של ניגוד עניינים, שבו היתה ההסתדרות נתונה במשך עשרות שנות קיומה: כארגון העובדים הגדול ביותר, היא שימשה אחד המעסיקים הגדולים ביותר במשק באמצעות חברות ענק שבהן שלטה כגון כור, שיכון ובינוי וסולל בונה. היה לה אינטרס לשמור על זכויות העובדים המאוגדים בה ולהעלות את שכרם; ואולם בכובע של המעסיק, היה לה אינטרס למנוע פגיעה ברווחיות המפעלים שבבעלותה, כמו גם לבלום תביעות שכר של העובדים במפעלים אלה. רמון החליט שההסתדרות תישאר איגוד מקצועי נטו.



ואולם בצד הסיבה הערכית, לנגד עיניו של רמון עמד גם השיקול הכלכלי, כאשר החליט על מכירת הנכסים. ניתוק הזיקה בין החברות בקופת חולים כללית לבין החברות בהסתדרות גרם לירידה חדה במספר חברי ההסתדרות - מ-1.5 מיליון ל-800 אלף (כיום מספרם נמוך מ-600 אלף). ההסתדרות מצאה עצמה בגירעון של 1.8 מיליארד שקל, שבמרכזו חוב לקופת החולים.



מצבה הכספי הקשה של ההסתדרות פגע ביכולתה לשלם במועד את שכר עובדיה. רואי החשבון שטיפלו בדו"חות הכספיים השנתיים של ההסתדרות כתבו יותר מפעם אחת כי ההסתדרות נמצאת בסכנה של חדלות פירעון. רמון והגזבר חיים אורון הבינו כי עליהם לפעול מהר כדי להחזיר את הארגון לאיזון כלכלי, והחלו במאמץ מרוכז של מכירת נכסים וחברות. במצב זה, גדול היה הפיתוי להיפטר מנכסים במסגרת מכירת חיסול.



העובדים רוכשים



ב-96', אחרי שהוצאו למכירה חברת הפצת הספרים ספרי, חברת מפעלי תרבות וחינוך וכור, ולאחר שאיבדה את חלקה בבנק הפועלים, הגיע תורה של שיכון ובינוי, אחד מענקי הנדל"ן הישראלי.



המכירה עצמה היתה בעלת אופי ייחודי במשק הישראלי: מי שרכש את שיכון ובינוי מידי ההסתדרות היו עובדי החברה עצמה, וליתר דיוק: 86% מהם - 3,253 עובדים - שרכשו 85% ממניות שיכון ובינוי. חברת אריסון השקעות רכשה 15% ממניות החברה, וגם סייעה לעובדים באמצעות הלוואות נוחות בסך 150 מיליון שקל לשש שנים שהעמידה לרשותם.



מכירת שיכון ובינוי היתה אחד ממהלכי ההפרטה הגדולים בישראל. מדובר היה בחברה שבארבע השנים אשר קדמו להפרטתה רשמה רווח נטו ממוצע לשנה של יותר מ-100 מיליון שקל, במחזור של כ-2.5 מיליארד שקל, חברה שבבעלותה נדל"ן בהיקף שהוערך ביותר ממיליארד שקל.



מכירת שיכון ובינוי הושלמה ביולי 96', תמורת 300 מיליון שקל. המכירה אמנם בושלה על ידי רמון, אך על ההסכם עצמו חתם בטקס חגיגי בירושלים מי שירש אותו בתפקיד יו"ר ההסתדרות, ח"כ עמיר פרץ, וכן גזבר ההסתדרות באותה עת, חיים אורון.



יתר חותמי הסכם היו מנכ"ל שיכון ובינוי אחזקות, עוזי ורדי-זר, שהיה מעורב בכל שלבי העסקה ובעיקר בתיווך בין ההסתדרות לבין המממן, חברת אריסון; יו"ר החברה, פרופ' אפרים צדקה; מנהל העסקים בישראל של תד אריסון, שלמה נחמה; ונציג העובדים שהשתתפו ברכישת החברה, יואל רונן.



במסגרת המו"מ למכירת שיכון ובינוי הזמין אורון הערכות שווי של החברה אצל שלושה גופים מקצועיים. דן לוין מקבוצת דברת-שרם העריך את שוויה ב-300 מיליון שקל; רו"ח גד סומך העריך את שווי החברה ב-550-500 מיליון שקל, ואילו הכלכלן יעקב גדיש, בעבר הממונה על התקציבים באוצר, יחד עם איש הנדל"ן שלמה שטנר, העריכו את שווי החברה ב-800-750 מיליון שקל.



ההסתדרות החליטה לאמץ את הערכת השווי הנמוכה מבין השלוש. איש בהנהגת ההסתדרות אינו זוכר כיום דיון מעמיק אחד בהערכות השווי שהוצגו. לטענת אורון, אי היכולת למצוא קונה זר, והשפל שהסתמן בענף הנדל"ן, צימצמו את האפשרויות שעמדו לנגד עיניו.



גם על פרסום מכרז פתוח או סגור ההסתדרות ויתרה מיד, וכך נסגרה אחת העסקות הגדולות שביצעה ההסתדרות מעודה. עבור העובדים, עסקת שיכון ובינוי היתה הזדמנות לרכוש בתנאים נוחים ובלא סיכון כמעט מניות בחברה, שאמנם סבלה מגירעון בהון העצמי, אך לפי ההערכות שרווחו כבר אז - עתיד מזהיר היה מונח בפניה. על פי ההערכות, החברה היתה עשויה להיות מונפקת לפי שווי כפול.



אחד העובדים שקיבלו את חלקם בבעלות על שיכון ובינוי היה המנכ"ל ורדי-זר, שהוביל את התאוששות החברה והבראתה. ורדי-זר גם הוביל את המכירה, וקיבל 4%-3% ממניותיה - שיעור שעתיד היה לגלם הטבה של מיליוני שקלים. עובד נוסף היה היו"ר צדקה, שקיבל 2%-1.75% ממניות החברה.



גלמן חוקר



לאחר שהשתחררה מהבעלות ההסתדרותית, התחילה שיכון ובינוי לפרוח. בראשית 99', שנתיים וחצי לאחר מכירתה, הוערך שוויה ב-1.1 מיליארד שקל. ב-2000 כבר הגיע שוויה ל-2 מיליארד שקל. כיום שוויה הוא 1.25 מיליארד שקל.



איש בצמרת ההסתדרות לא חשד בכשרות העסקה של מכירת החברה, פרט לאחד: יו"ר מרחב תל אביב בהסתדרות, גרשון גלמן. לדברי גלמן, החברה נמכרה בנזיד עדשים. בישיבות של ועדת הכספים של ההסתדרות הוא דרש לדעת מהם התגמולים והתקבולים של מנהלי החברה ועובדיה, מה היו הנימוקים למימוש העסקה, ומדוע היא בוצעה לפי הערכת השווי הנמוכה.



"ביקשתי לקבל תשובות לשאלותי, התחננתי שהפרוטוקולים של המו"מ למכירת החברה ייבדקו בשנית - אולי היתה הטעייה בקבלת הנתונים - אך ללא מענה", אמר גלמן. לדבריו, אילו נשמעה דעתו לפני ביצוע עסקת המכירה, ניתן היה להציל את ההסתדרות מהמשבר הכספי שבו היא נתונה.



נוכח השאלות הקשות שהציב גלמן, ב-99' הקים פרץ ועדה פנימית בהסתדרות שתחקור את הטענות כי שיכון ובינוי נמכרה מתחת לשוויה הריאלי וכי ההסתדרות ניהלה מו"מ כושל. בראש הוועדה עמד גזבר ההסתדרות דאז, שמואל אביטל. חבריה היו מאיר אלעזרה, משה כהן וגלמן עצמו.



הוועדה כמעט שלא היתה פעילה מאז הקמתה. עם פרישתו של אביטל מתפקידו בהסתדרות מונה שמואל סלבין לראשות הוועדה. סלבין שימש בעבר מנכ"ל משרד האוצר, וכיום משמש יו"ר החברה לני