העולם כולו נגדנו

אם היה ספק בדבר טיבו של השיח הציבורי
בישראל כיום, באה פרשת טד טרנר
וסי-אן-אן והוכיחה שהוא מתנהל מהבטן,
וכי קול ההיגיון הוכנס, לפי שעה,
להקפאה עמוקה.



מה שטרנר בעצם אמר הוא ש"שני הצדדים
עוסקים בטרור", ובכך עשה הקבלה בין
הכיבוש הישראלי לטרור הפלשתיני. כלומר,
אין בסיפור הזה "בחורים טובים", יש רק
טרוריסטים, משני הצדדים. הוא לא הביע
תמיכה בטרור - של שום צד. גם בזכוכית
מגדלת אי אפשר למצוא בדבריו הצדקה
לטרור - אם בכלל אפשר לדחוק כל משפט
לנוסחת הגינויים השדופה של תוכניות
הפופוליטיקה הישראליות. דבריו של טרנר
משקפים עמדת מוצא כלפי מה שמתחולל כאן
בשנתיים האחרונות, שיש לה שותפים רבים.

ישנם כאלה - ובראשם אמריקה - שמקבלים את גרסת ישראל הרשמית, שלפיה
הטרור הפלשתיני הוא חזות הכל, וכי מעשי ישראל בשטחים נועדו רק להגן
על עצמה ועל אזרחיה; אחרים סבורים שהכיבוש הוא מעשה אלים ונפשע, ובו
בזמן שפיגועי ההתאבדות הם דרך זוועתית להיאבק בו. ויש כאלה - בעיקר
בעולם הערבי - שרואים בטרור הפלשתיני אמצעי לגיטימי במאבק לשחרור

טד טרנר מייצג למעשה את העמדה המקובלת היום
ברוב מדינות העולם המערבי
מעול הכיבוש. טרנר ייצג עמדה
מקובלת במדינות רבות. אזרחי
ישראל בהחלט לא חייבים להסכים
אתו. אבל אם בישראל לא רוצים
לשמוע אותו, אזי לא רוצים
לשמוע מה שיש לאנשים רבים
בעולם לומר על הסכסוך
הישראלי-פלשתיני. מי שקורא
להחשיך את מסך הסי-אן-אן, מציע
בעצם לתחום את מנעד ההשקפות
שמותר להשמיע כאן בין אפי איתם
לבנימין בן אליעזר.



המתקפה על סי-אן-אן מגוחכת
במיוחד, משום שרשת החדשות

הוותיקה נוטה לעתים קרובות לשקף בשידוריה את עמדת המוצא
הישראלית-אמריקאית, שרואה בטרור הפלשתיני את המכשול העיקרי בדרך
לשלום במזרח התיכון.



התקרית עם הוריה של סיני קינן, התינוקת שנהרגה בפיגוע בפתח תקוה, עשתה
לסי-אן-אן יחסי ציבור גרועים בארץ. באותה סיטואציה נציגי הרשת אכן
נהגו בחוסר רגישות כלפי בני הזוג, אבל מן הבחינה העיתונאית ההכרעה של
הרשת - להעדיף כתבה על משפחתו של המחבל המתאבד על פני ראיון עם
ההורים השכולים - לא היתה בלתי סבירה. לנו, כישראלים, הראיונות עם
בני המשפחות השכולות הם סוג של תרפיה לאומית. עיתונאי נייטרלי,
שמעורבותו הרגשית פחותה, מחפש באופן טבעי את הסיפור המעניין, ומבחינה
עיתונאית גרידא הצד של הרוצח לעתים קרובות מעניין יותר מזה של
הקורבן. זה נכון, אגב, גם במקרה ההפוך: אם אי פעם ייתפסו הישראלים
שביצעו בחודשים האחרונים שורה ארוכה של פיגועי טרור נגד פלשתינאים,
הסיפור שלהם - המניעים, שיטות הפעולה, תגובת המשפחות - יהיה מעניין
יותר מאשר ראיון עם משפחות הקורבנות הפלשתינאים. אלא שאם במקרה כזה
תעדיף סי-אן-אן לשדר כתבה על המפגעים הישראלים, מן הסתם יטענו כאן
כלפי הרשת שהיא נוהגת כך כדי להכפיש את ישראל.




אותן רשתות כבלים ולוויין שמעבירות אל הצופים בישראל את שידורי
סי-אן-אן, מעבירות גם את שידוריהן של רשתות חדשות מאירופה ומהעולם
הערבי שהשקפותיהן הבסיסית לגבי הסכסוך מחמיאות הרבה פחות לצד
הישראלי. בי-בי-סי וסקיי ניוז הבריטיות, למשל, ביקורתיות כלפי ישראל
הרבה יותר מאשר סי-אן-אן, ומרבות לתאר את שגרת החיים הפלשתיניים תחת
עול הכיבוש. מי שרוצה למחוק מהמסך הישראלי את הרשת שטרנר ייסד, צריך
לאטום את ישראל לשידורים מבחוץ. כשנישאר עם יוסף בראל, אהוד יערי
וערוץ 7, באמת לא יהיה על מי להתרגז.



הוויכוח על האופן שבו כלי התקשורת הזרים מסקרים את המתרחש כאן מלווה
את האינתיפאדה כמעט מיומה הראשון, וכנראה לא יסתיים בקרוב. נקודת
המוצא הרווחת בתקשורת הישראלית היא שההעיתונות הזרה עוינת אותנו. אף
שזו הערכה סובייקטיווית לחלוטין, היא מוצגת אצלנו על פי רוב כעובדה.
בכל דיון במידת האובייקטיוויות של התקשורת הזרה, צריך לזכור מי
המתדיין. כשהישראלים באים לחלק ציונים לעיתונאי העולם על מידת
האובייקטיוויות שלהם, הם מזכירים אוהדי כדורגל שלעולם משוכנעים
שהשופט קיפח את קבוצתם. אוהדי הקבוצה השנייה, יש לזכור, משוכנעים
באותו דבר. כשהוויכוח נסוב על עובדות יבשות, והדיווחים לוקים באי
דיוקים שאפשר להוכיחם, יש מקום להעיר, להתלונן, לדרוש סיקור אמין
יותר. אבל בדרך כלל המחלוקת היא על עמדות המוצא, על מינוחים, על



השקפת עולם. בהקשר זה, הפלשתינאים נוהגים להזכיר שעל כל עיתונאי
ממוצא ערבי שעובד באחת הרשתות המערביות (בארץ אוהבים לבקר את רולה
אמין מסי-אן-אן) יש שלושה יהודים.



המתקפה הישראלית הניבה פירות מהירים. טד טרנר התנצל על דבריו, קברניטי
סי-אן-אן מיהרו להתנער ממנו ולהודיע שאין לו השפעה על תוכני
השידורים, ואיתן ג'ורדן, ראש דסק החדשות של הרשת, הזדרז להגיע לישראל
ולהציע לנו "פיצוי": סדרת תוכניות על קורבנות הטרור הפלשתיני. מי
שתוהה עד כמה ההתנצלויות הללו אותנטיות, ובעיקר מה גרם לסי-אן-אן
להתאמץ כל כך להפיג את החרון הישראלי, היה צריך להקשיב בתשומת לב
לדיון שנערך ביום רביעי באולפן "דוקומדיה", תוכנית התקשורת של ערוץ
1 . שי בזק, לשעבר דוברו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ואחר כך קונסול
במיאמי, נזכר בסיפור קצר שממחיש מה קורה למי שמסתבך עם ההון היהודי:
"יש לי חבר במיאמי שהיה מפרסם המון ב'מיאמי הראלד'. היתה תקופה
מסוימת שלעיתון היתה פה כתבת מאוד עוינת לישראל. הוא אמר להם 'אני
מפסיק לפרסם אצלכם את כל המודעות'. שבועיים אחרי זה הכתבת הוחזרה
מהארץ, הגיע כתב אחר ומאז הם משדרים באובייקטיוויות והוא חזר לפרסם
שם. האמריקאים מבינים רק דרך הכיס".