מאת עמית שרביט
ביטול ההסכם בין דיסקונט לבנק אגוד לגבי מימון ענף היהלומים ממחיש את אחת הבעיות הקשות ביותר שעמן מתמודדים יו"ר דיסקונט אריה מינטקביץ ומנכ"ל הבנק גיורא עופר: מגבלת הלימות ההון - היחס בין ההון העצמי לנכסי הסיכון בבנק - שקבע בנק ישראל. מגבלה זו גורמת לכך שהבנק סוגר קווי אשראי ללווים הגדולים במשק ומקשה עליו בפעילות השגרתית של כל בנק - מתן אשראי.
דיסקונט דיווח על יחס הלימות הון של 9.14% בסוף הרבעון הראשון של 2002. הקירבה של הבנק למינימום הנדרש (9%) והרווחיות שאינה נראית באופק אינן תורמות לפתרון הבעיה.
לבעיית הלימות ההון יש השלכות מיידיות על הפעילות של דיסקונט. כמה גופים כלכליים שהתעניינו באחרונה באפשרות ללוות כסף מהבנק, נענו בשלילה. אחרים קיבלו הצעות בריביות גבוהות, דבר שהרחיק אותם מיד. הבנק גם נמנע מלתת הלוואות עבור פרויקטים גדולים ארוכי טווח. בנוסף לכך מחסל דיסקונט קווי אשראי לטווח קצר, כדי להקטין את נכסי הסיכון שלו ולעמוד ביחס הלימות ההון. לקוחות גדולים מספרים כי דיסקונט סגר להם את ברזי האשראי, וביקש מהם לפרוע את האשראי עד סוף הרבעון השני בשל הלחץ שבו הוא נמצא.
בדיסקונט טוענים כי לא מדובר בחידוש. מינטקביץ ועופר אמרו בעבר כי בכוונתם להסיט את מרכז הכובד של תיק האשראי של הבנק מלווים גדולים הצורכים אשראי זול (מבחינת המחיר שמשלם הלווה) למגזר הקמעונאי, המשלם מחיר יקר עבור האשראי. הסיבה לכך היא רצונם לשפר את מבנה ההון של הבנק.
מנהלי דיסקונט לא יודו ככל הנראה בפה מלא כי המדיניות החדשה נובעת ממצוקת הון, אך נראה כי הבנק מנצל כעת את המצב שאליו נקלע כדי לנסות "לעשות סדר" בתיק האשראי שלו - לברור ביתר קפידה את לקוחותיו ולמקסם את התשואה שהוא יכול להשיג מהם. תהליך פתיחת המרווחים (העלאת ריביות) ללקוחות הגדולים של דיסקונט במגזר בעסקי נמצא כעת בעיצומו, בעוד שבבנקים האחרים החלו לבצע תהליך דומה רק באחרונה. בדיסקונט יעדיפו להתייחס לכך כאל הזדמנות לשפר את איכות תיק האשראי של הבנק, גם במחיר החלטות בלתי פופולריות, העלולות להביא לאובדן נתח שוק בקרב הלווים הגדולים במשק לטובת הבנקים האחרים.
למגמה הזו יש מחיר: דיסקונט מאבד את רווחים נאים מפעילות חדרי עסקות, נגזרים פיננסיים ועסקות עתידיות.
האפשרויות של דיסקונט כיום הן מוגבלות. הבנק לא יוכל לשפר את מבנה ההון שלו באמצעות הנפקה (הוא מיצה את האפשרות שלו לגיוס הון ראשוני והון משני), אלא רק על ידי מכירת נכסים.
כאן עלולה להתעורר בעיה. דיסקונט עשוי למכור במחירי שפל נכסים טובים (דוגמת דיסקונט ניו יורק) הנותנים תשואה גבוהה על ההון, ולהשתמש בכסף עבור הפעילות המקרטעת של הבנק בישראל.
אפשרויות נוספות הן מכירת נדל"ן. אם יצליח דיסקונט למכור את הנכסים שהוא מציע כיום למכירה, ישפר באחת את הלימות ההון שלו, באמצעות הקטנת נכסי הסיכון.
ואולם העיתוי כיום אינו נוח לכך, עקב השפל בשוק הנדל"ן. בנוסף לכך לא בטוח כי רבים יסכימו לרכוש את נכסי הבנק במחיר הרצוי מבחינתו. .
על הלחץ שבו מצוי הבנק עשויה להעיד העסקה שבה נמכר מגרש ברחוב יהודה הלוי פינת הרצל בתל אביב למשולם לוינשטיין תמורת 13 מיליון דולר. בעסקה נקבע כי לוינשטיין ישכיר לדיסקונט את המשרדים ל-20 שנה במחיר של 19 דולר למטר - גבוה מהמחירים המקובלים כעת באזור. כלומר דיסקונט הבטיח ללוינשטיין תשואה דולרית של כ-10% לשנה, למשך 20 שנה. ככל הנראה, הכדאיות הכלכלית של העסקה נשקלה ביחס לרצון "לשפץ" את יחסי הלימות ההון לקראת סוף הרבעון השני.
בעיית הלימות ההון מחריפה על רקע ההפסדים הכבדים שהציג הבנק. דיסקונט דיווח על הפסד של 38 מיליון שקל ברבעון הראשון של 2002. בין השאר מעיקות על הבנק בעיות כמו סוגיות שכר ועובדי הבנק. הערכות האנליסטים לגבי תוצאותיו הכספיות של הבנק נעות בין מעבר לרווחיות ברבעון השלישי של 2002 ורווח שנתי של 70 מיליון שקל ב-2002, לבין הפסד שנתי של כ-70 מיליון שקל.
למרות הבעיות שעמן מתמודד דיסקונט, כמעט כל האנליסטים אופטימים לגבי המגמות שהם מזהים בבנק (שמניותיו נסחרות כיום בבורסה במחיר המהווה כ-0.4% מההון העצמי שלו). קובי פינקלשטיין מאינווסטק טוען כי מדובר בתהליכי הבראה ארוכים, שאת פירותיהם ניתן יהיה לראות בטווח הארוך (כפי שטוענת בעקביות הנהלת הבנק). לדבריו, הבעיות העיקריות של דיסקונט (כמו הפרשות גדולות לחובות מסופקים בענף הנדל"ן) כבר מאחוריו. פינקלשטיין גם סבור כי המצב הכלכלי הנוכחי אינו מקל על דיסקונט בניסיונו להתאושש מהמשבר שבו הוא שרוי.
כיום ניתן אכן לראות התייצבות בהיקף החובות הבעייתיים של הבנק, ורמת הפרשות גבוהה, שככל הנראה סתמה את הגולל על האשראים הבעייתיים מתחילת שנות ה-90. עם זאת, הבנק נפל בעבר כמעט לכל הבורות שאליהם נפלו הבנקים האחרים: מימון גד זאבי והחברות השונות שבשליטתו; מימון חברת הלוויין יס (100 מיליון דולר); מימון למיזם סטרארבנד של גילת 30 מיליון דולר) וחברת תבל.
במקביל לפתרון בעיית הלימות ההון, מנסה הבנק לפתור בעיה כאובה נוספת המכבידה על הרווח הנקי שלו - הוצאות השכר. קשה להביא להפחתה בהוצאות אלה בן לילה: לפי הערכות, פרישה של 100 עובדים תעלה לבנק בממוצע כ-70 מיליון שקל. לפי הערכות שמרניות יש לקצץ מאות משרות בבנק.
לא ברור, אם כן, האם האנליסטים אופטימים מדי, והאם הבנק ימשיך לסבול מהידרדרות במצבו.
ואולם יש לשים לב לפעילות של היו"ר מינטקביץ, הפועל במרץ אצל גופי הפיקוח לקידום הרעיון של יצירת קבוצה בנקאית גדולה שלישית, לצד בנק הפועלים ולאומי. הכוונה היא למיזוג דיסקונט עם בנק פרטי קטן יותר (הבינלאומי? בנק אגוד? המזרחי?) ובשלב השני הפרטתו.
מינטקביץ נמצא בבנק פרק זמן לא מבוטל ומזוהה עם חוסר ההצלחה של דיסקונט. שעון החול שלו אוזל, וייתכן שהמהלך הזה הוא הסיכוי האחרון שלו ושל דיסקונט.
מחנק אשראי אצל הדיסקונטאים - מקצצים את האשראי למגזר העסקי
הארץ
5.7.2002 / 12:16