הבעיה: מעבר ממיקוד במאזן למיקוד בדו"ח רווח והפסד

מאת חיים הנדוורקר



ניו יורק



פרופ' ברוך לב אינו מאמין כי תחום ראיית החשבון בארה"ב ישתנה, למרות המהומה הגדולה הפוקדת כיום את אמריקה סביב פרשיות אנרון, וורלדקום ודומיהן; "איני מאמין שדברים ישתנו באופן מהותי", הוא
אומר. "יש לכך כמה סיבות. הראשונה היא שהשלטון נתון כיום בידי הרפובליקנים, שהם מסורתית נגד רגולציות. החשש הגדול של הרפובליקנים הוא שבמצב הנוכחי, כשהיציאה מהמיתון מקרטעת, עלול עודף רגולציה להחזיר את המיתון למשק האמריקאי".



"דבר שני, אי אפשר לזלזל בלובי של רואי החשבון. גם עתה כשמצבם קשה ביותר יש להם השפעה רבה על הקונגרס. מאות לוביסטים עובדים ללא הרף כדי להבטיח שתעשיית ראיית החשבון לא תיפגע. בנוסף, יש להם הרבה כוח משום שהם נותנים כסף לפוליטיקאים. גם אם יש כמה הצעות לתיקונים בקונגרס, כל הצעה עוברת סדרה של דיונים ודילולים".



לב הוא פרופ' למימון וחשבונאות באוניברסיטת ניו יורק זה שש שנים. קודם
לכן היה באוניברסיטת ברקלי במשך 11 שנה. בעבר היה גם פרופ' בפקולטה
לניהול של אוניברסיטת תל אביב ואף שימש דיקן שלה. כיום הוא מתמקד
בתחומי המידע למשקיעים ונכסים בלתי מוחשיים (נכסי ידע). אחד
הפרויקטים האחרונים שלו הוא ייעוץ לענק הכימיקלים דו פונט בתחום
התשואה על מחקר ופיתוח. הוא מגיע לישראל 4-3 פעמים בשנה.



באחרונה העיד לב פעמיים בפני ועדה של הקונגרס. פעם בעניין אנרון ופעם
בעניין הצעת חוק להעביר את המוסד לתקינה של רואי החשבון מהמגזר הפרטי
לממשל הפדרלי. "אמרתי להם שהרעיון להעתיק את המוסד לממשלה חסר טעם.
הבעיה היא שהם לא שינו דבר בתקנון הפעולה ובהרכב האנושי של המכון.
פשוט העתיקו את המצב הקיים. לתדהמתי אמר חבר קונגרס אחד בגילוי לב,
או אולי בשמץ של ציניות: 'אנחנו צריכים הרי לעשות משהו'. יש הצעה
אחרת להטיל הגבלות על חברות ראיית חשבון בכל הקשור לטיפול במתן ייעוץ
לחברות, אך זו הצעת חוק מתונה, כך שאיני צופה שינויים דרמטיים".



הסיכוי לרפורמות מבניות אמיתיות בענף - נמוך



המקור לכל השערוריות הכלכליות הפוקדות עתה את אמריקה, על פי לב, הוא
השינויים הדרמטיים שהיו בשוק ההון מאז אמצע שנות ה80-. אם בעבר המאזן
של החברה היה העיקר, עתה חשבון הרווח והפסד של החברה הוא העיקר. בעבר
גייסו חברות את ההון שלו נזקקו בבנקים. עתה הן עושות זאת באמצעות
הבורסה. המשקיעים בשוק אמרו: "אין לנו עניין בנכסים ובהתחייבויות
שלכם. מה שחשוב זה הרווח כסימן לרווחיות עתידית".



הבעיה היתה שקריטריון ההצלחה היה עמידה בתחזיות האנליסטים, והתחזיות
היו לטווח קצר מאוד של רבעון או שנה לכל היותר. היעד המרכזי של המנהל
הפך להיות עמידה בתחזיות האנליסטים. מנהלים נשפטו על ידי מועצת
המנהלים, וול סטריט והמשקיעים על ידי העמידה בתחזית האנליסטים
בתוצאות הרבעון. זה הפך להיות כמעט תכלית הכל. אם חברה לא עמדה
בציפיות, אפילו בסנט או שניים, חתכו את מחיר מנייתה. בחברות החלום,
3-2 אכזבות רבעוניות הביאו לתביעות משפטיות של משקיעים שבהן הפשיטו
את המנהלים.



"כאן בעצם החל כל תהליך הרמאות" אומר לב. "במשך השנים התפתחו צורות
שונות של מניפולציות שנועדו להקל על המנהלים להציג רווחיות נאה. אחת
הדרכים היתה למחוק נכסים במהירות אפשרית. תופעה זו קיבלה את השם:
'מחקר ופיתוח בתהליך'. זה צמח בעיקר בתקופת שיגעון הרכישות והמיזוגים
שהחל באמצע שנות ה-90. חברות היי-טק רכשו חברות במחירים גבוהים וחלק
ניכר מהרכישה הוגדר 'מחקר ופיתוח בתהליך'.



"על פי הכללים החשבונאיים, צריך היה לבצע הפחתות חד פעמיות של 'המו"פ
בתהליך'. לפעמים ההפחתות היו של 80% מערך הרכישה. אמנם ברבעון שבו
בוצעה הרכישה היה הפסד גדול, אך המשקיעים לא התחשבו בזה אלא ראו בכך
אירוע חד פעמי. המנהלים מאוד אהבו זאת. נכס גדול נעלם מהמאזן וכעבור
שנתיים-שלוש, כשבאו הרווחים, הם הופיעו כמעט ללא הוצאות והתשואה על
ההון נראתה מאוד גדולה. זה היה מכשיר פנטסטי. סיסקו, למשל, התמחתה
בכך.



"שיטה זו התפוצצה ב-97' בהתערבותה של רשות ניירות ערך. ההפחתות החלו
לרדת לרמה של 50%-45%. היו בעניין זה מלחמות אין סופיות עם רואי
החשבון, אך המערכת כולה ובכלל זה המכון לתקינה של רואי החשבון היו
אטיים. גם אם נקבעו שינויים, מצאו בנקאי ההשקעות ועורכי הדין דרכים
לעקוף את התיקונים במהירות. מו"פ בתהליך הוא דוגמה בלבד לתופעה
שהתנפחה מעבר לכל פרופורציה: הוצאת נכסים, התחייבויות והפסדים מחוץ
לתחומי הדו"ח הכספי. הגדילה לעשות אנרון".



כשהכלכלה האמריקאית חגגה הכל היה בסדר, אך כשהבועה החלה לאבד אוויר
הכל השתנה. "הזיופים התחילו כשהמנהלים לא רצו להודות כי המצב אינו
טוב. מנהלים מטבעם אופטימיים, והעריכו כי המדובר בבעיה זמנית. אנשים
אלה אינם טיפשים, והם מיהרו לעשות מסאג' למספרים. גם המומחים של וול
סטריט ניבאו בעקביות כי המצב רק יילך וישתפר, אך בפועל המצב דווקא
החמיר. בשלב הזה ניסו המנהלים לרמות עוד קצת, עד שבסופו של דבר הכל
התפוצץ ברעש גדול".



רמת כוח האדם בחברות רואי חשבון



ולתוך זה נכנס המתרחש בעולם ראיית החשבון. "בשנות ה-80 היתה ירידה
ברמת כוח האדם בחברות רואי חשבון. בשנות ה-60 וה-70 התקבלו לעבודה
כרואי חשבון בעיקר אנשים בעלי תואר שני. מובן כי לא כל בוגר תואר שני
הוא גאון, אך מדובר באנשים עם ניסיון. אי אפשר היה להתקבל לתואר שני
בלא ניסיון של 6-5 שנים בעבודה מעשית. באמצע שנות ה-80 הגיעו חברות
ראיית החשבון למסקנה כי יקר מאוד להעסיק בעלי תואר שני. נוצר פער
עצום בשכר ההתחלתי בין בוגר תואר ראשון לבין בוגר תואר שני. משהו כמו
1:2.5 . חברות ראיית החשבון טענו כי יש להן מערכת הכשרה פנימית,
והפסיקו לגייס בוגרים בעלי תואר שני. מאוחר יותר התחילו החברות לקבל
אנשים בעלי תואר ראשון בתחומים שאינם חשבונאיים, בנימוק מעניין: 'כל
מה שאנחנו צריכים זה אנשים מבריקים, לא משנה מאיזה תחום, ואנחנו
נכשיר אותם'.



"כתוצאה מכך ירדה רמת כוח האדם שהועסק בחברות ר