יש ימים שבהם פשוט לא כדאי להגיע למשרד, בעיקר בימי ראשון לאחר חופשת סוף השבוע. יום שחור כזה חיכה אתמול לשר האוצר, יובל שטייניץ. הוא החל בכותרת ראשית של אמיר אורן ב"הארץ" על כוונת מבקר המדינה לפרסם ביקורות חמורות על התפקיד הבעייתי שמילאו שטייניץ ושר הפנים, אלי ישי, בשריפה בכרמל - ביקורות שעלולות להביא להתפטרותם; והמשיך כאשר בג"ץ קיבל את עתירתו של משה אשר להתמנות למנהל רשות המסים, כפי שהמליצה ועדת איתור מיוחדת - בניגוד לעמדתו המוצהרת של שטייניץ, שהעדיף למנות לתפקיד את משה טרי.
עוד לפני שיתברר אם שטייניץ ישלם בכיסאו על מחדל השריפה ואם הממשלה תקבל את המלצת בג"ץ ותמנה את אשר, ברור שההתפתחויות האלה מחלישות מאוד את שר האוצר. החל מאתמול - יש לנו שר אוצר מוחלש.
יצא למערכה על כיסאו
ברשות המסים הוא ייאלץ להתמודד עם מנהל בכיר ששולט במערכת המס, שלא נתן בו אמון ובו לא רצה. איך אפשר לנהל ככה מערכת מס? שאלה טובה. חובת ההוכחה תהיה על שטייניץ: הוא זה שייאלץ לעבוד עם אשר, לתת לו גיבוי וכלים להצליח. רשות המסים עברה יותר מדי זעזועים ושערוריות ואין לשטייניץ את הפריווילגיה להחליש את הרשות ולסרסה.
אבל ייתכן שהשאלה הזאת כבר לא תהיה רלוונטית תוך זמן קצר, אם האיום הגדול יותר על שטייניץ יתממש. מבקר המדינה, השופט בדימוס מיכה לינדשטראוס, מתכוון לקבוע ככל הנראה כי שטייניץ חרג מסמכותו והפר את החלטות הממשלה כאשר מנע העברת כספים למערך הכיבוי והתנה זאת בביצוע רפורמה של מערך הכיבוי. זהו דפוס עבודה מוכר של האוצר ואגף התקציבים: להשתמש בקופה ובתקציב כשוט למימוש וקידום רפורמות ושינויים במשרדי הממשלה וברשויותיה השונות. אם זה טוב או רע, זה לא משנה; במציאות הפוליטית הכוחנית בישראל, בנורמות של כיפופי ידיים וסחטנות - השליטה בקופה היא כלי העבודה המרכזי של האוצר.
אתמול יצא שטייניץ למערכה על כיסאו כאשר הגדיר (הוא או מישהו מטעמו) את החלטת המבקר "אבסורד מוחלט, החלטה הזויה, איוולת מוחלטת שאין לה אח ורע לא בישראל ולא בעולם. היא מצביעה על חוסר הבנה בסיסי של מהות תפקיד שר האוצר". שטייניץ, כך נראה, אינו מתכוון לוותר על כיסאו. לא כל כך מהר, ובטח לא בנסיבות האלה.
גם אם יצליח שר האוצר במאבקו, דו"ח המבקר ישלול ממנו ומהבאים אחריו את כוחו לקדם מדיניות כלכלית במשרדי הממשלה וברשויות השלטון. אפשר לתהות אם תפקידו של משרד האוצר הוא ליישם מדיניות כלכלית או רק לשמש גזבר. זהו דיון אקדמי מעניין. אבל עד שהוא ייפתר, יש יותר מדי גופי שלטון בישראל שהדרך היחידה לנער אותם, לדרבן אותם ולייעל אותם הוא באמצעות שליטה בצינורות החמצן שלהם. גופי השלטון ומשרדי הממשלה לעולם יטענו שאין להם תקציב, שחסרים משאבים, שאין להם מהיכן לממן דבר מה, ולעולם הכתובת תהיה משרד האוצר.
קל גם לגלגל על שומרי הקופה את כל הכישלונות והמחדלים של כל משרד ממשלתי. דו"ח המבקר יגדיל את השימוש בפרקטיקה הזאת. כל משרד ממשלתי וכל רשות ציבורית או מקומית יטענו מעתה כי חיי אדם תלויים בהזרמה תקציבית של האוצר, כל רשות וכל משרד יעשו הכל כדי לתעד את איומיהם ואזהרותיהם וכל שר אוצר או ראש אגף תקציבים באוצר ירעד בפעם הבאה שיגיד לא לדרישה כזו, מחשש שמבקר המדינה ימליץ להדיח אותו.
האוצר יאבד כלי מדיניות חשוב, בשעה שכל שאר הרשויות ירוויחו שני כלי מדיניות: יכולת כיסתו"ח ונפנוף בדו"ח מבקר המדינה. לא בטוח שזה יציל חיי אדם, אבל זה בטח לא יציל את תרבות הניהול הממשלתי מהידרדרות נוספת ברמת הסחטנות.
האוצר אינו זכאי להגנה על הכוחנות שבה הוא נוהג כלפי רשויות שלטון אחרות מתוקף שליטתו בקופה הציבורית. אבל גם המבקר אינו פטור מהתוויית כיוון פעולה אלטרנטיבי לשיח הסחטני-כוחני על המשאבים. אם נוטלים מהאוצר את כלי המדיניות הזה, יש לייצר כלי מדיניות אחר שלא יעקר את יכולת הממשלה לקדם רפורמות ושיפורים של השירותים הממשלתיים.