דנקנר יכול להאשים רק את עצמו

נוחי דנקנר יכול לבוא בטענות רק לעצמו. בריחת השותפים, המעמד הפיננסי הרעוע, החובות העצומים, הלחץ הציבורי, תחילת הטיפול הרגולטורי, התוצאות הגרועות והתדמית שנפגעה - לכל אלה הוא אחראי.

זה היה יכול להיראות אחרת. דנקנר יצא לדרך העסקית שלו עם אי.די.בי ב-2003, רגע לפני שכלכלת ישראל עשתה קפיצת מדרגה יחד עם כלכלת העולם, שבדיוק החלה גל צמיחה ארוך. הכל היה לטובתו, השווקים הפיננסיים העולים האירו לו את הדרך, והעמדה שבה התיישב במגדלי עזריאלי זימנה לו אפשרויות תמרון גדולות.

בשנים הראשונות ניצל דנקנר יפה את המצב. הוא הבין שכסף בינלאומי גדול מחפש השקעות גם בישראל, ואם כך למה שלא יהיה זה הוא שיגיע ראשון לכל מקום. הדברים זזו מהר. הוא רכש ומכר חברות בקצב ובגודל מרשימים וחילק דיווידנדים במיליארדים. כמעט לא היתה עסקה רצינית במשק שלא עברה על שולחנו, אבל שתי העסקות המשמעותיות שלו היו רכישת קלאבמרקט הקורסת שאיפשרה לשופרסל להשתלט על שוק הקמעונות, וההשתלטות על סלקום שפעלה בשוק לא תחרותי.

אי.די.בי נהפכה לקבוצת המונופולים, שכן דנקנר הבין שזו הדרך הטובה ביותר לעשות כסף בישראל. הוא היה על גג העולם, כשהרגולציה והפוליטיקאים איפשרו לו זאת. במקביל גייס דנקנר לטובתו חלק מאמצעי התקשורת, שסגדו לו ואף העניקו לו תארי איש השנה מדי פעם.

התרומות שבהן פתח לאחר מלחמת לבנון סייעו לו גם בטיפוח הקשרים במשרדי הממשלה וברשויות מקומיות. מאחורי הקלעים המשיך דנקנר לתחזק את קשריו בבנקים, לגייס רגולטורים ושרים לשעבר, ולשפר עמדות במגזר העסקי. הביצועים היו יחסית בינוניים, אבל השליטה שלו בשווקים לא מספיק תחרותיים - בתחומי הפיננסים, המלט, רשתות השיווק, והסלולר - עשתה את העבודה.

ב-2007 היה דנקנר עדיין קשוב לבעיות הכלכליות העולמיות והבין שהגאות לא תימשך לנצח. הוא התחיל להכין את העסק לחורף, גייס מיליארדים מהציבור, החליף חוב קצר בארוך והפסיק לקנות נכסים. כשהגיע המשבר הכלכלי הקשה של 2008, דנקנר היה מוכן. כשטייקונים אחרים התנדנדנו כעלים ברוח דנקנר שידר יציבות, שיקול דעת וסולידיות.

כך הוא הצליח להמשיך לשלם שכר עתק למנהלים ומקורבים, לשלוט בדירקטוריונים שלו, לבצע תעלולים פיננסיים וחשבונאיים ולהרים עסקות בעלי עניין שערורייתיות. היהירות כבשה שיאים, וגם החשש מהמשבר הכלכלי נעלם כשהשווקים החלו לעלות קצת. דנקנר השקיע מאות מיליוני דולרים בקרקע לקזינו ענק בלאס וגאס, ורכש את חברת ישראייר מעצמו. הוא השתלט על העיתון "מעריב" והימר במיליארדים על בנק קרדיט סוויס.

בהתחלה עוד נראה היה שיצליח לצאת בשלום מהדייסה שבישל, אבל בשנה האחרונה כבר היה ברור שדנקנר חייב לשנות פאזה. הוא גם החל לשדר פאניקה. מצד אחד דיווח על רכישת אג"ח במיליארד שקל, ומצד שני ביקש למכור אג"ח בשוק. פתאום גם השותפים הוותיקים החלו לנוע באי-נחת בכיסאות המרופדים שלהם. עד לא מזמן משפחת לבנת סבלה בשקט, אבל ברגע שהלחץ הציבורי והצניחה בתדמית שולבו בכישלון עסקי, הם החלו לחפש את הדלת. לפני ארבעה חודשים כל הצדדים עדיין הכחישו את הפרידה, אבל כידוע האמת סופה להתגלות.

עכשיו, כשהכל נראה רע, דנקנר מסביר שהוא מוכר חברות ויוצא ממגזרים מרכזיים בגלל המלצות הביניים של דו"ח ועדת הריכוזיות והאסטרטגיה הוותיקה של הגדלת ההשקעות בחו"ל. במקביל הוא מרעיף מחמאות על השותפים הבורחים והם משבחים אותו. נו באמת. הרי כמעט כל פעילותה של מכתשים אגן בחו"ל נמכרה לסינים, וועדת הריכוזיות בכלל המליצה למכור דווקא חברה אחרת - את כלל ביטוח. דנקנר מוכר כי אין לו ברירה, כי אי.די.בי שבניהולו הגיעה כמעט לדד-אנד.

דנקנר של העשור הקודם היה מלך העולם, בתקשורת, במגזר העסקי ובמשרדי הממשלה בירושלים. דנקנר של העשור השני של המילניום יהיה חלש בהרבה, השפעתו תקטן והוא יעבוד לא מעט רק כדי להצליח לפרוע חובות. בסביבה הלא סימפטית הזאת הוא יגלה את לב לבייב, שעבר תהליך דומה לפני שלוש שנים, את יצחק תשובה ודלק נדל"ן שלו, ואת אילן בן דב, שרצה להיות טייקון, אך גם הוא נפל.

ואולם לא הכל אבוד, וייתכן אפילו שרוב הרע מאחוריו. לדנקנר יש עוד אפשרויות תמרון רבות. הוא עוד עשוי למכור את כלל ביטוח ברווח יפה, ולעשות עוד כמה גרושים על ההשקעה בקרדיט סוויס. אם השווקים יתאוששו, הוא יוכל גם לחזור ולעשות עסקות שהוא כל כך אוהב. צריך גם לזכור כי בניגוד לטייקונים אחרים, דנקנר לא הגיע להסדר חוב. צמצום הפירמידה של אי.די.בי טוב לא רק למשק אלא גם לדנקנר. היא היתה גדולה מדי, מונופוליסטית מדי, כוחנית מדי. היא צריכה לעבור דיאטה חריפה ולהתמקד.