הסערה סביב הדברים שאמרו הלוביסטים של חברת גלעד לובינג - "אנחנו המקף בין ההון לשלטון" - אינה שוככת. יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, הגיב בחמת זעם על תיעוד הדברים במסגרת התחקיר של התוכנית "עובדה", ואסר את כניסת החברה למשכן הכנסת. אין ספק כי גלעד לובינג, שאנשיה התפארו בכך שהם מפעילים את הח"כים וכותבים להם הצעות חוק, עומדת להיענש בחומרה, אבל מה עם ענישה כלפי הח"כים המופעלים בידי הלוביסטים?
ההצלחה של חברות השתדלנות במשכן הכנסת אינה מקרית. המחקר הכלכלי מלמד אותנו כי התנהגות אנושית מוכתבת על ידי תמריצים, ואין ברירה אלא להודות כי הלוביסטים משרתים היטב את התמריצים השגויים של הח"כים. אלה הם התמריצים המניעים את הח"כים להתפרסם בכל מחיר, כשהאמצעי לעשות כן הוא להגיש את המספר המרבי של הצעות חוק פרטיות, ולהיות מוכנים לעשות כל דבר ולומר כל דבר שטות בעבור כותרת בעיתון.
הלוביסטים - חוליה בדרך לפרסום
בדרך אל הפרסום בכל מחיר, הלוביסיטים הם חולייה חשובה. ראשית, משום שהם בעלי קשרים גם בקרב הח"כים וגם בקרב העיתונאים, ולכן הם מצליחים לחבר את הח"כים לתקשורת ולייצר עבורם כותרות. שנית, משום שהם חוסכים עבודה וזמן לח"כים, ומאפשרים להם להגיש אינספור הצעות חוק פרטיות - שחלקן הלא קטן, כפי שלמדנו מדברי הרהב של אנשי גלעד לובינג, נכתב בידי הלוביסטים עצמם.
כנסת ישראל, יש להדגיש, היא שיאנית עולמית במספר הצעות החוק הפרטיות המוגשות בה. לפי נתוני דוברות הכנסת, בכנסת העשירית (1981) הוגשו 415 הצעות חוק פרטיות, בקצב של 11 חוקים בחודש. בכנסת האחרונה, הכנסת ה-17, הוגשו כבר 4,093 הצעות חוק - פי עשרה מזה של הכנסת העשירית - בקצב של 117 הצעות חוק בחודש. בכנסת הנוכחית, הכנסת ה-18, הוגשו עד אוקטובר 3,541 הצעות חוק, בקצב של 107 הצעות חוק בחודש.
מתוך 3,541 הצעות החוק הפרטיות שהוגשו בכנסת הנוכחית עד כה, התקבלו 172 כחוקים בקריאה שנייה ושלישית - 4.8% בלבד מתוך סך הצעות החוק שהוגשו. משמע, הרוב המוחלט של הצעות החוק הפרטיות נזרק לזבל, וגם ההצעה וגם העבודה המוקדשת לה הם בבחינת בזבוז זמן ומשאבים. עם זאת, מאחר שמספר הצעות החוק הפרטיות המוגש כה גדול, חלקן של הצעות החוק הפרטיות מתוך סך החוקים שנחקקים בסופו של דבר הוא משמעותי ביותר. בכנסת הנוכחית נחקקו 172 חוקים פרטיים לעומת 203 חוקים ממשלתיים. משקלן של הצעות החוק הפרטיות בסך החקיקה בכנסת הוא אפוא 46%.
203 הצעות החוק הממשלתיות שאושרו בכנסת עומדות ביחס ל-224 הצעות חוק שהוגשו על ידי הממשלה. משמע, שיעור האישור של חוקים של הממשלה הוא 91% לעומת 4.8% מהצעות החוק הפרטיות. היחס הזה אינו מקרי - הוא מייצג את הבדלי הרצינות והחשיבות של חוקים של הממשלה לעומת חוקים פרטיים של הח"כים.
חוקים של הממשלה מוגשים, ברוב המוחלט של המקרים, בשל צורך אמיתי שזוהה על ידי אחד ממשרדי הממשלה. לא רק, אלא שכל הצעת החוק הממשלתית עוברת דיון פנים ממשלתי מעמיק, על ידי משרד האוצר, משרד המשפטים ומשרדים אחרים שרלוונטיים להצעה, שאורכת בין חצי שנה לשנה. רק לאחר שהתגבשו ההסכמות בין משרדי הממשלה (או, במקרה של מחלוקת בין שני משרדים, לאחר שוועדת השרים לענייני חקיקה או מליאת הממשלה הכריעו במחלוקת), מוגשת הצעת החוק לכנסת. מטבע הדברים, בשלב הזה הצעת החוק היא כבר מושכלת ומגובשת, ומרבית סיכוייה לעבור את אישור הכנסת.
לא כך הם פני הדברים כאשר מדובר בחקיקה פרטית. הדבר היחיד העומד בין חבר כנסת לבין הגשת הצעת חוק פרטית הוא העט שלו - משך הזמן שלוקח לו לשרבט את ההצעה. אז אמנם חלק מהצעות החוק הפרטיות הן חשובות ומועלות לאחר שחבר הכנסת בדק את הדברים לעומק, אבל הרוב המוחלט של הצעות החוק הן לא יותר משליפות מהמותן, שנועדו להשיג מטרה אחת ויחידה - לפרסם את חבר הכנסת הרלוונטי כח"כ פעלתן המגיש הצעות חוק רבות. התחרות על לבה של התקשורת עוברת, מבחינת הח"כים, דרך התחרות על מספר הצעות החוק שהם יגישו - ולכן הם מגישים הצעות חוק לפי הקילוגרם. הלוביסטים, שכותבים עבורם את הצעות החוק האלה, משרתים אותם בכך.
הנזק הנגדם מכך הוא כפול. ראשית, הכנסת מייצרת כמות עצומה של עבודה המבוזבזת לריק. גם זמנם של הח"כים מושחת על הצעות חוק מיותרות, וגם זמנה של הממשלה - כל הצעת חוק כזו עוברת להתייחסות של המשרד הרלוונטי, שצריך להשקיע זמן ומאמצים כדי לבדוק אותה ולשכנע מדוע היא מיותרת. שנית, חברי הכנסת אינם מקדישים את זמנם למטרות פרלמנטריות ראויות וחשובות יותר, כמו ביקורת על עבודת הממשלה, בחינה לעומק של החקיקה הממשלתית והשתתפות בדיונים במליאה ובוועדות - כל אותם דברים המעסיקים את מרבית חברי הפרלמנטים בעולם, רק לא את הח"כים הישראלים.
בדרך, האינטרס של הבוחר הישראלי נשחק עד דק. במקום פרלמנט חד, המפקח עבורו על הממשלה, הוא מקבל פרלמנט שעסוק בלהתחרות עם הממשלה בלייצר זבל מיותר. רק שייצור הזבל אינו צפוי להיפסק בקרוב. כל זמן שחברי הכנסת ימשיכו לחשוב שהם נמדדים לפי מספר הצעות החוק שהם מגישים, הם ימשיכו לייצר את הצעות החוק המיותרות שלהם, וימשיכו גם לצרוך את שירותי הלוביסטים.
לכן, הבעיה אינה בלוביסטים. הבעיה היא בח"כים, והבעיה היא גם בציבור - שמודד את הח"כים שלו לפי פרמטרים שגויים לחלוטין, ולכן גם מתמרץ אותם לפעול בדרך שאינה מקדמת את האינטרס שלו עצמו.