"גרוע יותר מהדיכוי של התחרות (על ידי האוליגרכים) הוא הדיכוי של החופש הכלכלי, למעשה של חופש האדם. ההפחדה שהם מייצרים. התלות שיש לאנשי העסקים בקבוצה הזאת. כל יזם ואיש עסקים צריך מימון. מתן המימון דורש שיקול דעת על ידי הבנקאים. אבל טהורים וכנים ככל שיהיו הבנקאים, הניסיון מראה ששיקול הדעת שלהם מוטה על ידי הכוח הגדול של תאגידי הנאמנות של הכסף. מי שיתנגד בגלוי לאותם אינטרסים (של הטייקונים) יגלה שהוא לא נחשב גורם אחראי ובטוח שיכול לקבל מימון בנקאי.
"כל איש עסקים, כל איש מקצוע, צריך למכור משהו או לקנות משהו מהחברות שנשלטות או מושפעות על ידי אותם 'לורדים'. לפעמים זה מוצר, לפעמים שירות - ולפעמים הם כלל לא זקוקים לקנות או למכור משהו, אלא פשוט רוצים להתקדם פוליטית וחברתית. לפעמים הם פשוט רוצים שקט ושלווה. אבל הניסיון מראה שלא בריא ללכת נגד הקטר, וש'עסקים הם עסקים'".
המשפטן לואיס ברנדייס, "כספם של אנשים אחרים", 1914.
ההידרדרות המהירה של המשק הישראלי למבנה אוליגרכי, ריכוזי, מושחת ומנוון - שהתחילה לפני כשבע שנים - נבלמה אתמול בחריקת בלמים כאשר ראש הממשלה, נגיד בנק ישראל ושר האוצר נעמדו מול עם ישראל והודו בפה מלא שמבנה המשק הישראלי ריכוזי בצורה קיצונית באופן שפוגע בדמוקרטיה, בתחרות, בתחרותיות, בצמיחה, בשכר, ביזמות ובחופש.
המאבק להגיע לרגע הזה לא היה פשוט. ההישג הוא היסטורי ונדיר. הודאות כאלה מתרחשות בדרך כלל רק לאחר שמשקים ואימפריות קורסים. הסיבה פשוטה: במשק אוליגרכי, ריכוזי ומושחת - אין מי שירצה לדווח לציבור את האמת. הציבור חי במעין "מטריקס" - מציאות מדומה שיוצרים סביבו כלי התקשורת, מקבלי ההחלטות, הפוליטיקאים ואנשי האקדמיה והמשפט שהם חלק מהמשטר הכלכלי הריכוזי או תלויים בו לפרנסתם ולמעמדם החברתי.
עיתון ואתר אלה כותבים על מבנה המשק הישראלי ואוספים את התשתית העובדתית התומכת בטענה שמדובר במבנה מסוכן זה יותר מחמש שנים - אבל רק לפני שנתיים החליטו ראש הממשלה ונגיד בנק ישראל שהגיעה העת לפעול, בטרם משבר פיננסי, בטרם תקרוס הדמוקרטיה הישראלית סופית לידי קומץ טייקונים ממונפים.
הקמת הוועדה לבחינת הריכוזיות במשק הישראלי נתקלה כצפוי בקמפיין אלים ומתמשך של רוב כלי התקשורת והעורכים הכלכליים בישראל. הם יצאו להגנת הבוסים, החברים והמילייה שעוטף אותם.
אין ריכוזיות במשק - הם כתבו. אין בעיית תחרות, אין מחלת הון-שלטון, זה פופוליזם, זה שולי, זה מיותר.
קומץ קטן מאוד של אנשי ציבור, כלכלנים, פוליטיקאים ועיתונאים העז לדבר בקול רם - וביניהם חברי הכנסת חיים אורון ועינת וילף, הכלכלנים דרור שטרום ואבי בן בסט, אנשי הציבור ירום אריאב, דניאל דורון ויצחק דבש, ואנשי התנועה לאיכות השלטון, אליעד שרגא ונילי אבן חן. רובם שילמו מיד מחיר כבד כשהוכפשו על ידי עיתונאי הטייקונים.
עשרת הרגולטורים שישבו בוועדה היו נתונים בצבת קשה: מצד אחד הטייקונים, שהם המעסיקים הפוטנציאליים שלהם, ומצד שני העיתונות, התומכת בטייקונים. חלקם גם לא הכירו את הנושא מקרוב - במחלקות המחקר בירושלים לא תמיד יודעים מכירים מקרוב את האופן שבו עובדים באמת המגזר העסקי ושוק ההון.
לרוב חברי הוועדה היו היושרה והעצמאות שלהם. רק שניים או שלושה פעלו מתוך חשש או אינטרסנטיות אישית - אבל קיומם בתוך הוועדה הקשה עליה מאוד להתקדם לעבר ניתוח רציני ומסקנות משמעותיות.
שנה לאחר הקמתה - נראה היה שלמרות התשתית העובדתית הנאספת, הוועדה תתפוגג.
ואז הגיעה המחאה החברתית. סיפורי הריכוזיות החלו להתרוצץ ברחובות. המידע שרוב כלי התקשורת התעלמו ממנו או דיכאו התחיל לפרוץ לאינטרנט ולציבור הרחב. פוליטיקאים, אקדמאים ומקבלי החלטות הבינו שתמונת המטריקס מרצדת, שהאמת עלולה להיחשף. נתניהו קרא לחברי הוועדה, גילה לתדהמתו שהיא מתנהלת בעצלתיים והורה לה להתחיל לזוז.
פוליטיקאים, אנשי אקדמיה וציבור התחילו בהדרגה לגלות אומץ ולדבר. ככל שמספרם גדל - כך הפחד מהתבטאות בנושא החל לרדת. המלים "ריכוזיות", "מונופולים" ו"תחרות נמוכה", שהיו כמעט אסורות בחלק מהעיתונים (למעט בהקשר מזלזל ולועג), התחילו לחדור לתוך העיתונות והשיח.
בשלב זה מיהרו לקפוץ על העגלה עוד ועוד כלכלנים, פוליטיקאים ואנשי ציבור - חלקם כאלה שלפני שנתיים התעלמו באלגנטיות מהנושא וסירבו להביע בו עמדה. חבל שלא היה להם חוט שדרה לפני שנתיים. טוב שהם הצטרפו עכשיו, גם אם במאוחר - אבל כדאי יהיה לבדוק בשבע עיניים שהם מצטרפים כדי לדחוף קדימה את פירוק הריכוזיות ולא כגיס חמישי שימסמס את המשימה.
לא להיגרר לפופוליזם "חברתי"
הרכבה של הוועדה בשנה הראשונה לעבודתה והעובדה שאת רוב עבודתה היא עשתה בחופזה, רק אחרי אירועי הקיץ, גרמו לכך שהיא לא טיפלה בכל הבעיות המבניות הקשות. הריכוזיות במשק לא תיפתר עם השלמת החקיקה וגם לא ארבע שנים לאחר מכן, כשיופרדו הנכסים הריאליים מהפיננסיים.
אבל ראש הממשלה, נגיד בנק ישראל, שר האוצר ויו"ר הוועדה חיים שני ראויים לכל שבח על שהקימו את הוועדה, הובילו אותה ועמדו מול הלחצים הקשים למסמוסה. הנושא הוא מורכב ומסובך מאין כמוהו, הקושי להצביע על הנזקים העצומים של הריכוזיות גדול, וחלק מהנושאים - כמו הקשר בין ריכוזיות לתחרות ותחרותיות - מופשטים ודורשים ידע בכלכלה, מימון, מדע המדינה, הגבלים עסקיים וגם הרבה קורסים שלומדים רק באוניברסיטה של החיים בעולם העסקים.
יש המון שיפורים, שינויים, תיקונים והרחבות שצריך לערוך במסקנות הוועדה בחודשים הקרובים, בדיונים בכנסת. כמה מחברי הוועדה עצמם, ובהם הממונה על התקציבים במשרד האוצר, גל הרשקוביץ, רוצים לראות מסקנות חזקות יותר. זאת תהיה המשימה של חברי הכנסת, בסיועם של כלכלנים, אנשי עסקים ואנשי ציבור שיש להם ידע, יושרה ואומץ.
המסר שלהם צריך להיות ברור וחד: אנחנו מאמינים בשוק חופשי וביזמות. אנחנו מחויבים לחזק את אנשי העסקים בישראל ואת המצליחנים. לא ניגרר לפופוליזם "חברתי" או להתלהמויות על "עשירים" ו"טייקונים" ¬ נישאר ממוקדים כל הזמן ביצירת מבנה שוק תחרותי, מבוזר וחופשי, שהוא הכרחי למען הדמוקרטיה, צדק חברתי והזדמנויות שוות.