אז למה בעצם יש כל כך הרבה שביתות?

מדוע פורצות שביתות רבות כל כך? מדוע חצי מיליון אזרחים, רבים מהם עובדים, הפגינו בקיץ האחרון ברחובות הערים? לכאורה, הסיבות לכך רבות ומגוונות: יוקר הדיור, ההפרטות חלקיות ("מיקור חוץ", בעברית-כלכלנית) וההפרטות המלאות, אי-חידוש הסכמי השכר, עומס בבתי החולים, העסקת עובדי קבלן... אך, המכנה המשותף של רוב המאבקים הוא דחיקת חלקם של העובדות והעובדים מעוגת ההכנסות.

משילוב הנתונים שפורסמו באחרונה על ידי מרכז אדווה והאגף לכלכלה וחברה בהסתדרות, עולה כי בעשור האחרון (בין 2000 ל-2010) שיער הצמיחה של המשק במונחי תוצר היה 42% ושל התוצר לנפש יותר מ-9%. גם פריון הייצור במגזר העסקי גדל באותו עשור ביותר מ-7%. אבל לעומת הצמיחה הכלכלית והגידול בתוצר, השכר הממוצע במשק ירד בכ-2.5% במונחים ריאליים. כך שהמועסקים עובדים קשה הרבה יותר – תמורת שכר ההולך ופוחת. ישנו צד שני לחלוקה הלא צודקת של פירות העבודה: שכרם של המנהלים הבכירים. עלות שכרם של הבכירים במאה החברות הגדולות בבורסה עלה בעשור האחרון בכ-60% במחירים ריאליים. עלות שכרם של המנהלים ב-25 התאגידים הבורסאיים הגדולים היתה, בתחילת העשור, 412 אלף שקל לחודש (פי-49 מהשכר הממוצע במשק). כעבור עשור ובמונחי 2010, שכרם של אותם המנהלים קפץ למיליון שקל לחודש (פי-112 מהשכר הממוצע).

ועוד לא דיברנו על היוקר והעלייה בהוצאות המשפחה – בייחוד משפחות העובדים. מחירי המזון עלו תוך שנתיים (2008-2010) בכ-15% ואילו מחירי הדיור עלו באותן השנים בכ-24%. זאת, לעומת עליית המדד הכללי של כ-11%.

המצב אשתקד לא השתפר בהרבה. המדד במהלך 2011 עלה ב-2.2% וללא סעיף דיור רק ב-1.3%. יחד עם זאת, הוצאות המשפחה עלו בשנה שחלפה בצורה ניכרת: 13% החשמל, יותר מ-7% הדלק והוצאות הדיור עלו ביותר מ-5%. על פי ממצאי דו"ח של בנק ישראל, נכון לסוף 2011 מחירי המזון בישראל גבוהים בכ-20% למדינה בה רמת ההכנסה לנפש זהה לזו שבישראל. כמו כן, ועל פי בנק ישראל, מחירי המזון בישראל גבוהים בכ-25% לעומת מחירי המזון בגוש היורו. זאת, מול עלייה כמעט אפסית של השכר הריאלי בשנה שעברה. או כפי שאמרו פעם: השכר עולה במדרגות, אבל ההוצאות עולות במעלית.

כאשר מצרפים את הנתונים של שלוש השנים האחרונות, ועל פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המדד הכללי עלה בין 2008 ל-2011 בכ-13%, אך הוצאות הדיור עלו ביותר מ-30% והמזון בכ-15%. דיור ומזון הם סעיפי ההוצאה העיקריים במשקי הבית ובהם עובד או עובדת עומד בראשו. אגב, כאשר אנו מחלקים את עליית המדד באותן השנים לפי רמות שכר, עולה כי אומנם המדד עלה בכ-13% אבל בהתחשב בהוצאות, בקרב 20% השכירים העניים (החמישון התחתון) הוא עלה ביותר מ-14%. הרפורמות במס שבית מדרשה של ממשלת הימין אף היא לא תרמה מאומה לשיפור המצב או לשינוי המגמה. התוספת נטו של מקבלי שכר מינימום (יותר משליש השכירים) היתה 0 שקלים. בעלי שכר ברוטו של 15 אלף קיבלו בין השנים 2008 – 2011, תודות למדיניות הממשלה, תוספת שכר של יותר מ-10%, בדומה לתוספת שקיבלו בעלי השכר של 20 אלף שקל. בעלי השכר של 25 אלף שקל נאלצו "להסתפק" בתוספת של פחות מ-10% ואילו בעלי השכר של 35 אלף שקל ויותר, מסכנים ממש, התוספת הריאלית לשכרם הייתה פחות מ-9%.

כך המתמטיקה של העובדים היא פשוטה: עלייה בפריון פלוס עלייה בהוצאות מינוס ירידה בשכר שווה: שביתות ומחאות. ככל שזו המשוואה עבור 99% מאזרחי ישראל, יש לצפות ליותר שביתות ולמחאות חברתיות רבות יותר.

* ד"ר אפרים דוידי, המכללה החברתית-כלכלית