ב-8 במרץ 1910 הכריזה ועידת הנשים הבינלאומית שנערכה בקופנהגן על יום האישה העובדת הבינלאומי. שורשי יום האישה נעוצים בניו-יורק של שלהי המאה ה-19, אז התארגנו מאות פועלות במפעלי הטקסטיל בעיר לסדרה של הפגנות במחאה על שכרן הנמוך והתנאים הבלתי אנושיים שבהם הועסקו. מספר שנים אחר-כך, התכנסו נשות האינטרנציונל הסוציאליסטי בקופנהגן ואישרו את ההצעה להכריז על יום בינלאומי לכבוד התנועה למען זכויות העובדות ולציון מאבקן למען זכות ההצבעה בכל מדינות העולם.
אז ועכשיו - גיבורות מעמד העובדים
ב-8 במרץ 1917 הפגינו המוני נשים בסנט פטרבורג בתביעה לשים קץ למלחמה, בסיסמה "לחם ושלום". ארבעה ימים לאחר מכן נאלץ הצאר לוותר על כיסאו, וקמה ממשלתו של אלכסנדר קרנסקי, שהקנתה זכות בחירה לנשים. שמונה חודשים לאחר מכן התחוללה המהפכה הבולשביקית. המהפכנית הפמיניסטית הרוסייה אלכסנדרה קולונטאי שכנעה את ולדימיר לנין להכריז על 8 במרץ יום חג רשמי בברית המועצות. ב- 1921, במושב של מזכירות ארגון הנשים הבינלאומי שליד הקומינטרן, התקבלה ההחלטה שקבעה את 8 במרץ ליום האישה הבינלאומי. נשים בארה"ב ביקשו לקשור את קביעת המועד של יום האישה הבינלאומי לחודש מרץ עם העובדה שבחודש מרץ 1911 קרה בניו יורק אסון נורא, כאשר מפעל טקסטיל עלה באש ו- 146 עובדים, רובן ילדות ונשים יהודיות ואיטלקיות, נשרפו חיים. הזעזוע העצום מהאסון המריץ את המאבק להגנת זכויותיהן של הנשים העובדות ו- 8 במרץ נעשה ליום הזדהות עם קורבנות האסון. כך, שעל מנת להיאבק במכבסת המילים המסתתרת לעיתים קרובות מאחורי צמד המילים "יום האישה", יש לשוב אל המקורות ליום האישה העובדת הבינלאומי. זאת, מתוך הכרה ששורש האפליה של הנשים הוא מעמדי-חברתי. זה היה נכון ב-1910 ועודנו נכון כעבור מאה שנה לאחר מכן, ב-2012.
צטקין, קולונטאי, המהפכנית הפולנית-גרמנית רוזה לוקסמבורג היו ל"גיבורות מעמד העובדים" בזמנן. אך גם אצלנו, בישראל, וכעבור כמאה שנה ישנן "גיבורות מעמד העובדים" לא מעטות. נשים אמיצות, וייתכן שפחות ידועות מהפעילות החברתיות שהציתו את אש המרד בקיץ האחרון, כגון סתיו שפיר ודפני ליף.
העשור האחרון, היה עשור של מאבקים מעמדיים ובראשם נשים. אין בכוונתנו לערוך "ספירת מלאי" של כלל המאבקים שהנהיגו נשים. ובכל זאת אפשר לציין כמה מהן: אורלי אריה, שב-1999, הקימה את איגוד עובדי הקבלן הראשון: "כוח" בשותפות עם מייסדת ומנהלה הראשון של "קו לעובד", חנה זוהר. מאבקה של אריה הסתיים בהצלחה יחסית עם קליטת של מאות עובדות חברות כוח אדם, ב-2003, בהעסקה ישירה במסגרת מנגנוני המדינה. כידוע, המאבק להעסקה ישירה טרם הסתיים.
באותה שנה, 1999, חני אבני-כהן הנהיגה את חברותיה, הקלדניות בבתי המשפט שהועסקו באמצעות חברות כח אדם, למאבק ארוך וקשה. אבל כעבור שנתיים בית הדין פסק לטובתן והן אכן נקלטו במערכת המשפט, כעובדות מן המניין, ב-2002. קלדניות נוספות, הפעם בדואר ישראל, אף הן שבתו ומחו בעקבות תנאי העסקתם הירודים. אריאלה סער עמדה במערכה להעסקה ישירה בדואר שהחלה ב-2007 והסתיימה ב-2008 עם קליטתן של המוחות כעובדות מן המניין. באותה שנה החלה התארגנות של עובדות סוציאליות צעירות, בחלקן "מופרטות ושקופות" כהגדרתן, ביניהן ענבל שלוסברג, ענבל חרמוני, אביגיל חצור ועשרות נוספות, לשינוי מן היסוד של ההסכם הקיבוצי ונגד ההפרטה של שירותי הרווחה. קבוצה זו עמדה במרכז המאבק הנחוש - השביתה שפרצה לפני שנה ושהופסקה בפתאומיות, ובניגוד לרצונם של השובתים, על ידי שני גברים דווקא: יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, ויו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, איציק פרי. באותה שנה גם נבחרה עובדת סוציאלית נוספת, מייסאן ג'לג'ולי, כדי לעמוד בראש ארגון העובדים בעיריית טירה שבמשולש. ואיך לשכוח עובדת סוציאלית קהילתית, אורנה עמוס, העומדת מאחורי התארגנות עובדות הניקיון באוניברסיטת בן-גוריון וחתימה על הסכם קיבוצי ראשון של עובדי הניקיון? עמוס התמידה ואף הקימה את ה"קואליציה למען העסקה ישירה" המאגדת עשרות ארגונים. אישה גם הנהיגה את השביתה הארוכה באוניברסיטה הפתוחה של המרצים ועוזרי הוראה בשנת 2010: שרון קיטרון. שביתה שהסתיימה בחתימה ההסכם הקיבוצי הראשון במוסד בינואר אשתקד. אישה גם נושאת בנטל הכבד של הגנת רבבות העובדים הפלסטינים המועסקים בישראל ובהתנחלויות: עו"ד תגריד שביטה מ"קו לעובד". שתי נשים הן העומדות בראש שתי מערכות חברתיות מרכזיות המתנהלות כעת בחברה הישראלית: נגד ההפרטה - גילה אדרעי ברכבת ישראל, ולמען העסקה הוגנת - ד"ר אסתר סרוק, יו"ר הפורום המתאם של ארגוני הסגל האקדמי הזוטר באוניברסיטאות. אכן גיבורת אחת-אחת ובחלקן אלמוניות. רבבות עובדים חבים להן ביטחון תעסוקתי, הגנה בפני ניצול והחזרת הכבוד האבוד. חג שמח!
ד"ר אפרים דוידי, המכללה החברתית-כלכלית