אדווה, צעירה מאזור חיפה, הגישה באחרונה למשרד התחבורה תלונה נגד סוחר רכב מקומי. לטענתה, הסוחר לא סיפר לה שהמכונית שרכשה ממנו ב-80 אלף שקל עברה תאונה קשה, שאחריה הועברה מבעליה לרשות חברת הביטוח שלו, וזו מכרה אותה לסוחר רכב. השווי האמיתי של המכונית היה קרוב יותר ל-30 אלף שקל. ואולם מה שהטריד יותר את אדווה, כך ניתן לשער, היתה העובדה שעד שגילתה את סיפור הרקע, היא נסעה בלי שהיתה מודעת לכך, ברכב שעבר תאונה קשה, ואף תויג בעבר תחת המונח "אובדן גמור להלכה" - כלומר רכב שניזוק בעלות גבוהה ממחצית מערכו.
אדווה היתה יכולה לאתר בקלות פרט זה אם הוא היה מצוין ברישיון הרכב. ואמנם, לפני כשלושה חודשים הכריז משרד התחבורה על בשורה צרכנית, שבמסגרתה אילץ את חברות הביטוח לציין את הרישום של "אובדן גמור להלכה" ברישיונות של כלי רכב שהועברו אליהן עם נזק שכזה. בהודעה שהוציא אז המשרד, התגאה השר ישראל כץ בנוהל החדש (נוהל 22): "רישום אובדן גמור להלכה ברישיון הרכב יאפשר לראשונה לחשוף לציבור מידע חשוב על עברו של הרכב, ויספק לציבור שקיפות מלאה על כלי הרכב הנרכש על ידם. כמו כן, הוא יצמצם את תופעת גניבת כלי רכב לצורך פירוקם לחלקים", צוטט השר.
אלא שכעבור חודשיים בלבד, ללא תרועות והודעות לעיתונות, ביטל משרד התחבורה במפתיע את הנוהל החדש. במכתב לקוני ששיגר אל שמאי הרכב במדינה, כתב המשרד כי "תוקפה של ההוראה נקבע ל-60 יום, היות שמדובר בנושא מורכב הכולל היבטים מקצועיים וכלכליים, המחייבים בחינה חוזרת".
מידע? דרך קשרים וקומבינות
את הסיבה לתפנית המהירה יש התולים בכסף הגדול שמגלגלת הנישה האפורה של המכוניות שהוגדרו "אובדן להלכה" - כסף שממנו נהנים חברות ביטוח, שמאים ומגרשי הרכב והחלפים, בזכות הסתרת עברו של הרכב מהלקוח.
חברות הביטוח מסווגות את המכוניות שעברו תאונות לשלוש קבוצות. בקבוצה הראשונה נכללות מכוניות שעברו תאונה קלה יחסית, ולכן הן עוברות תיקון וחוזרות לבעליהן, תוך שחברת הביטוח מפצה אותם על סכום התיקון ועל ירידת הערך. בקבוצה השנייה נמצאות מכוניות שעברו תאונה קשה שבגינה נגרם להן נזק העולה על 60% מערכן. מכוניות אלה מוגדרות במצב של "אובדן גמור" (טוטאל לוס). הן מורדות מהכביש, תוך שהשמאי מחויב להפקיד את רישיונן במשרד הרישוי, וחברת הביטוח מוכרת את שרידיהן לסוחר גרוטאות בערך נמוך.
בין שתי הקטגוריות המוכרות האלה יש קבוצת מכוניות שלישית, רשמית פחות, תחת ההגדרה "אובדן גמור להלכה", שנוגעת למקרים שבהם הנזק שנגרם למכונית גבוה מ-50% משוויה - אך נמוך מ-60%. במקרים כאלה, יכולה חברת הביטוח לפצות את המבוטח במלוא ערך הביטוח כאילו מדובר בטוטאל לוס, ולמכור את המכונית לסוחר רכב שמשפץ אותה ומוכר אותה הלאה - לרוב מבלי להצהיר שמדובר במכונית אחרי תאונה. הדבר נעשה כשאחזקת חברת הביטוח והסוחר ברכב לתקופות התיקון והמכירה נעשית ברישום סף, שאינו מחייב בהוספת "יד". כמו כן, חברת הביטוח לא מחויבת כלל בדיווח על כך למשרד התחבורה.
באופן שכזה, נמנעת חברת הביטוח ממימון תיקון יקר, סוחר הרכב נהנה ממרווח שיווק גבוה, משרד התחבורה מתעלם מהנעשה תחת אפו - ורק הקונה התמים הבא בשרשרת משלם עבור הרכב מחיר גבוה מדי, מבלי לדעת את עברו. את טיבה האמיתי של הרכישה יגלה הלקוח רק באקראי, אם יבקש למכור בעתיד את הרכב (ובדיקה מכנית מדוקדקת תגלה זאת), או אם יבקש מחברת הביטוח לפצותו אחרי תאונה אחרת, וזו "תיזכר" אז לגלות לו כי ערכה של המכונית הפגועה נמוך בהרבה.
"הדרך היחידה לבדוק אם מכונית היתה ברשות חברת ביטוח היא דרך קשרים וקומבינות, ולכן לקוח פרטי לא יכול להגיע למידע הזה", אומר מנכ"ל חברת הטרייד-אין אוטו דיל, תומר דותן. "רק כשהביטוח צריך לשלם כסף אז הם נהפכים חכמים, ויודעים לומר שהמכונית הוגדרה כבר 'אובדן להלכה'. לכן זה צריך להיות ברישיון הרכב, נקודה".
למעשה, "אובדן גמור להלכה" היה מונח חוזי בלבד, שקיבל תוקף משפטי בפוליסת הביטוח התקנית רק לפני כעשור, בניגוד ל"אובדן הגמור" שמעוגן בתקנות התעבורה. הרווח שהסב הסדר זה לשחקנים הביא לגאות בפופולריות שלו, ולעתים גם להורדת הרף להכרזה על "אובדן להלכה" לנזק של 40%-45% מהערך. אלא שאת החגיגה הפריע לפני שלושה חודשים משרד התחבורה, שהחליט כאמור להפסיק את הסתרה וליידע את הקונה בעבר של המכונית שזה עתה רכש. אלא שמהלך זה, כצפוי, לא עבר בשקט.
"מאז שההוראה נכנסה לתוקף, איגוד חברות הביטוח עבר לגור במשרד התחבורה", מתאר יו"ר איגוד המוסכים, רונן לוי, את שאירע לאחר הודעת המשרד. "חברות הביטוח לחצו ולחצו. הן טענו כי הן מופלות לרעה מול חברות הליסינג (שמכוניותיהן לא מבוטחות בביטוח מקיף - ולכן חמקו מתחולת ההוראה, ד"ש וא"ב), ואף איימו לעתור לבג"ץ. במשרד בדקו את האפשרות להחיל את חובת הדיווח גם על חברות הליסינג, אבל תחת זאת ביטלו לבסוף את הנוהל".
השמאים מתיישרים
קמפיין הלחצים של חברות הביטוח לא היה התגובה היחידה שגררה עמה החלטת המשרד. באורח פלא, מרגע פרסום הנוהל צנח מספר הדיווחים על מקרי "אובדן להלכה" מ-800 בחודש (לפי הערכות) ל-120 בלבד. חברות הביטוח העדיפו לשלוח את המבוטחים לתקן את רכבם באופן עצמאי, מאשר להסתכן באובדן ערך הרכב בשוק המשומשות.
"ברגע שהכנסת את המושג 'אובדן להלכה' לרישיון, הערך של הרכב ירד, והוא נהפך לגרוטאה", מסביר יו"ר ענף הרכב באיגוד השמאים, יהודה יגן. "חברות הביטוח תיקנו פתאום מכוניות, ונתנו לבעלים פיצוי גלובלי. אם הבעלים רצו למכור, חברת הביטוח השיבה שיילכו לסוחר רכב וישלימו את ההכנסה. לשר התחבורה היתה כוונה טובה, אבל הביצוע היה קלוקל. אם חברות הביטוח יתנו פיצוי מלא עבור תיקון במקרים של 'אובדן להלכה' ולא יוכלו למכור את המכונית במצב נסיעה לסוחר, פרמיות הביטוח יעלו ב-25%. אני לא בטוח שהצרכנים רוצים את זה".
לתהייה כיצד פחתו לפתע השומות המקצועיות שהנפיקו השמאים בדיוק מתחת לרף של "אובדן גמור להלכה", הודה יגן כי שמאי הרכב שבודקים את המכונית תלויים בחברות הביטוח לפרנסתם, ולכן סכום הנזק שהם קובעים מתאים לכאורה לאינטרסים של החברות: "יש לי חברים שחרדים לפרנסתם, וכשחברות ביטוח הן מקור הפרנסה המרכזי, הן יכולות להחליט שלא לעבוד עם שמאים מסוימים. יש לחצים כאלה יומיום", מצייר יגן תמונה מדאיגה של המציאות. "יש לחברות כוח כלכלי אדיר, והסוכנים והשמאים מתיישרים. חברות הביטוח מורות לשמאים במפורש לדווח על הנזק לפני שהוא מועבר לידיעת הצרכן. למעשה, הן מחליטות מהמשרד הממוזג אם רכב יכול לחזור לכביש, ואם תרצה לפנות למפקח על הביטוח, מתברר שהטיפול בתלונה יארך שלוש שנים - בדיוק כמו תקופת ההתיישנות", מוסיף יגן. מאיגוד חברות הביטוח סירבו להגיב לדברים.
באשר לטענות בדבר סיכול הוראת משרד התחבורה לרישום "אובדן להלכה" ברישיון הרכב, העדיפו באיגוד חברות הביטוח שלא להגיב. ואולם לדברי מקורות בענף, הוראת הנוהל ממילא לא היתה הוגנת, כי היתה רלוונטית רק ברכב מבוטח - ומכאן, כאמור, שלא חלה על ציי הרכב ומכוניות הליסינג, שאינן מבוטחות בביטוח מקיף. "משרד התחבורה קבע כי הנזק הגולמי למכונית יחושב לפי גובה החלפים ללא הנחה, ובגלל המחירים המונופוליסטיים של היבואנים - אתה מגיע לסכומים אדירים, אף שסכום התיקון האמיתי הוא הרבה יותר נמוך", העירו המקורות. "אם לא נתקן את המכונית ונמכור אותה הלאה, המבוטח יעשה זאת בעצמו, ועליו לא יחולו החובות והנהלים שחלים עלינו. דווקא הנוהל החדש יכול להעלות על הכביש מכוניות מסוכנות ולא תקינות".
לדבריהם, מתוקף חוק איסור שימוש בחלפים משומשים, מחויבת חברת הביטוח להחזיק את רישיון הרכב ברשותה עד שווידאה שהרכב עבר תיקון ובדיקה לפי שורת נהלים ותקנות. "המצב כיום שבו כולם חושדים, לא סומכים על המוכר ובודקים את הרכב, עדיף על מציאות שבה מסתפקים בדיווח על 'אובדן להלכה' ומניחים שהרכב תוקן", העירו המקורות בענף הביטוח ספק בציניות, והזכירו את החוק שמחייב סוחרי רכב וחברות ביטוח למסור מידע מלא על המכונית (ראו מסגרת).
"המוסכים יזמו את הנוהל"
אלא שעל רקע הוויכוח המקצועי, הועלו בימים האחרונים טענות לגלישת המאבק גם לפסים פוליטיים, וזאת בשל המשמעויות הכלכליות הכבדות שמגלמת הנישה הנדונה. גורמים בענף טענו בימים האחרונים באוזני TheMarker כי מאבקן של חברות הביטוח הסתייע, בין היתר, בפניות ששיגרו למשרד התחבורה כמה מהשחקנים הכבדים בסחר המכוניות והחלפים בישראל, ש"טופחו" לכאורה בידי חברות הביטוח לאורך השנים, וכעת נפגעו מהפיחות החד במספר כלי הרכב שהופנו אליהם לשיפוץ ולמכירה הלאה. לטענת הגורמים, למשרד התחבורה אף הגיעו פניות מצד פעילי ליכוד בולטים, שגויסו בידי גורמים עלומים כדי להפוך את ההוראה ולהחזיר את המצב לקדמותו.
יו"ר איגוד סוחרי הרכב, אורי דגמי, מסר כי "לסוחרי רכב אין בעיה עם סוגיית האובדן להלכה. אנו לא קונים מכוניות שעברו תאונות. האינטרס הוא של מפרקים ובעלי מגרשי גרוטאות. אני חושב שעבור האזרח, הרישום ברישיון היה דווקא טוב".
מנגד, טענו גורמים אחרים בענף כי עצם הוראת משרד התחבורה לשינוי הדיווח ברישיון הרכב, היתה נגועה בשיקולים אינטרסנטיים-פוליטיים. לטענתם, הסכמת המשרד לחייב רישום "אובדן להלכה" ברישיון התאפשרה בתמיכת איגוד המוסכים, שלחץ לפרסומה. לטענתם, האיגוד עשה זאת לכאורה כדי להחזיר למוסכים את הלקוח הפרטי והרווחי יותר.
במשרד התחבורה ממהרים לתלות את האשם באחרים: "הבסיס של הנוהל היה רעוע", הסביר סמנכ"ל בכיר לתנועה במשרד התחבורה, עוזי יצחקי. "התחלנו להריץ את הנוהל, עלו בעיות משפטיות, וקיבלנו חוות דעת מאגף שוק ההון באוצר וממשרד המשפטים, שעניינה החלת הנוהל לא רק מכוניות מבוטחות - אלא על כל כלי הרכב. חברות הליסינג וההשכרה השתלטו על שוק המשומשות, ושם התחילו חגיגות. היו לנו מקרים של קונים תמימים שקנו רכב, שעבדו עליהם בעיניים והעלימו מהם מידע".
לדבריו, ההחלטה לבטל את ההוראה נבעה גם מהשלכותיה: "חברות הביטוח ניצלו את המציאות בשטח, וראו שבנזקים משמעותיים אפשר לשלוח את המבוטח הפרטי לתקן את רכבו היכן שירצה. פתאום החלו לעבור מכוניות לשטחים בניגוד לחוק, ובלי לוודא שטופלו כנדרש".
אלא שבינתיים מתכננים איגודי המוסכים, השמאים, המועצה לצרכנות ועמותת הצלחה (גוף צרכני) לצאת במהלך משולב להחזרת הוראת משרד התחבורה לתוקפה. גם איגוד יבואני הרכב הצטרף לחבורה, ואף פנה בנושא לח"כ אמנון כהן (ש"ס) וביקש את התערבותו בנושא. "למיטב ידיעתנו, הנוהל בוטל בשל לחץ שהופעל על משרד התחבורה בידי גורמים שונים בעלי אינטרס למנוע פרסום מידע זה לאזרח", כתב לכהן מנכ"ל יבואני הרכב, יהודה רודד, וקרא לקדם את עיגון הנוהל בחקיקה. אלא שיצחקי מחפש בינתיים אחר פתרונות אחרים. לדבריו, הפתרון נעוץ בהקמת מאגר מידע משותף לחברות הביטוח, שיאפשר שליפת מידע בידי כל לקוח תמורת סכום סמלי. "תמורת עשרה שקלים יוכל כל לקוח לקבל מידע על זהות בעל הרכב, מספר הפוליסה, סוג הנזק שעבר ושיעור ירידת ערך", אומר יצחקי.
מאיגוד חברות הביטוח נמסר: "בימים אלה נבחר הספק שיקים את המערכת ואנו מקווים שניתן יהיה להפעילה בהקדם. אנו שמחים שמשרד התחבורה רואה בחיוב את הקמת המאגר ומבקשים לאפשר לציבור נגישות אליו באמצעות משרדי הרישוי".
אלא שגם פתרון זה רחוק מלהוות בשורה, וממילא לא ייושם בהכרח במהירות. הרעיון להקים מאגר מידע משותף לא נולד אתמול. חברות הביטוח קיבלו מידי רשות ההגבלים העסקיים את האישור להקמתו כבר ביוני 2011, אך לא מיהרו עד כה ליישמו. בנוסף, שאלת המידע שיימסר במאגר נותרה עדיין פתוחה. בניגוד לכוונת יצחקי, חברות הביטוח לא ימהרו להסכים לציון ירידת הערך המדויקת של הרכב הנפגע.
"אנו מנסים למנוע קביעת 'אות קין' לכל רכב", מודים מקורות בענף הביטוח. "נדווח מה תוקן, אבל לא מה היתה קביעת השמאי - שבוססה הרי על מחירי חלפים מקוריים, במחירי ברוטו, ללא הנחות", הם אומרים. במלים אחרות, חברות הביטוח יוכלו לכאורה להמשיך בנוהג הקיים: לרשום נזק בשיעור 55% מערך הרכב הנפגע, לתקנו במחצית המחיר, למכור אותו הלאה באמצעות סוחרי הרכב - ולגלות ללקוח הסופי את ירידת הערך האמיתית רק כשזה יהיה נוח להן.
גילוי נאות - אבל לא נגיש
רוכשי המכוניות המשומשות בישראל יכולים כיום לדעת על המכונית שהם רוכשים יותר מבעבר - אך לא תמיד מצליחים לממש את היכולת הזו.
רישום הקילומטראז' במבחן הרישוי השנתי (טסט) נהפך אמנם לחובה, וצימצם את תופעת הקילומטראז'. "חוק הגילוי הנאות" שחוקק ב-2008: חוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), חייב את סוחרי הרכב למסור מידע מלא על המכונית שמכרו. הסוחר נדרש למלא בטופס מיוחד את פרטיו, את פרטי הבעלים הקודמים של הרכב וכן את עברו הבטיחותי. אם הטופס לא נמסר לרוכש, הוא יכול לבטל את העסקה והסוחר חשוף לקנס של 150 אלף שקל. אלא שלא מעט סוחרים פועלים כיום באופן לא מורשה, ועוקפים את התקנות באמצעות מכירת מכונית הרשומה על שם קרובי משפחתם.
כך גם מחייב כיום החוק את חברות הביטוח והמוסכים לשמור מידע על מכוניות שעברו דרכם למשך שבע שנים, אבל במקרה של רכישה מאדם פרטי (ולא מסוחר), על הלקוח לכתת רגליו בין כמה חברות ביטוח ומוסכים כדי לקבל את המידע. הצעת חוק שמגבש בימים אלה החוג הצעיר במפלגת העבודה מציעה, לפיכך, להקים מאגר מידע ממשלתי, שיספק נתונים על הבעלויות הקודמות של המכונית, הטיפולים שעברה והנזקים שספגה.