בסוף 2009 רעדה האדמה במערכת הבריאות: בית משפט השלום בתל אביב הרשיע את סגן מנהל המערך האונקולוגי באיכילוב דאז, ד"ר אריה פיגר, בקבלת שוחד מחולים עבור טיפול בסרטן במרפאתו הפרטית, וכן בעושק מטופלים ובהפרת אמונים. בין השאר הואשם פיגר בסחר בשאריות של תרופות: פיגר נהג לגבות ממטופלים כסף עבור הזכות להשתמש בשאריות של תרופות של חולים שמתו.
חולי סרטן רבים מכירים את הנוהג שלא מרבים לדבר עליו: כאשר חולה בסרטן או במחלה קשה אחרת מת, תרופות שבהן טופל ששוויין עשרות אלפי שקלים נותרות בלא שימוש ומועברות לחולה אחר שמתקשה לממן אותן. העברת התרופות נעשית בדרכים שונות: בפרסומים בפורומים באינטרנט, דרך ארגונים שונים, ובמקרים רבים בין כתלי המחלקה בבית החולים, מאחר שמדובר בתרופות הניתנות באשפוז ונשמרות בבית החולים.
מדובר בנוהג פילנתרופי מבורך וחשוב, אך כזה שמעורר לא מעט בעיות: מלבד נושא הסחר - שנחשף במלוא כיעורו בפרשת פיגר - עולה השאלה האם התרופות שמגיעות לעתים מבתים של חולים נשמרו בתנאי אחסון הולמים, מי מקבל את התרופות, מה קורה כשהתרופה אוזלת והחולה לא יכול לממן את המשך הטיפול, ועוד. "כיום התחום פרוץ לגמרי - אין עין שבוחנת הכל ובוודאי שאין גורם שמחלק את התרופות באופן שוויוני", אומר סמנכ"ל משרד הבריאות, יואל לישפיץ.
פרשת פיגר אילצה את משרד הבריאות להסדיר את הנושא. ואכן, בשבוע שעבר פירסם המשרד נוהל חדש להסדרת התחום הפרוץ הזה: לפי הנוהל, תיקבע מדיניות אחידה לאופן שבו יתקבלו, יירשמו ויחולקו תרומות מיחידים של תרופות יקרות שאינן בסל. הנוהל מבטל למעשה את האפשרות של יחידים לתרום לחולים לפי בחירתם, ומכניס את התרומה למסלול ממסדי מסודר, שבו זהות הנתרם נקבעת על ידי בית החולים ולא על ידי התורם.
לפי הנוהל החדש, בכל בית חולים יוקם צוות שיורכב מכמה נציגים ובהם רופא, אחות, רוקח ועובד סוציאלי. הצוות ירכז את התרומות ויקבע למי לחלק אותן. הצוות נדרש לקבוע "באופן שוויוני ככל האפשר" את זהות הנתרם לפי פרמטרים של הצורך הרפואי, אפשרות המימון של החולה הנתרם, והנגישות שלו לתרופה וצרכי המחלקה. לא פחות חשוב מכך: על הצוות לתעד ולנמק בכתב את השיקולים שהובילו אותו להחלטה על זהות הנתרם.
הנוהל קובע גם כיצד תבוצע התרומה: עובד או מחלקה שקיבלו לידיהם תרומה כזו ימסרו אותה לבית המרקחת של בית החולים. התרופות הנתרמות יאוחסנו בנפרד מיתר התכשירים שבית המרקחת רוכש מחברות תרופות, ויסומנו כ"תרומה". בנוסף, על פי הנוהל נאסר על התורמים להציב תנאים מוקדמים כמו זהות הנתרם. החולה יידרש לחתום על טופס הסכמה מדעת שיבהיר כי "אין המדובר בתכשיר אשר לבית החולים ידיעה ברורה באשר לשרשרת האספקה שלו, אחסנתו והובלתו כנדרש מתכשירים המשווקים בישראל".
סעיף נוסף בנוהל קובע כי על בית החולים חל איסור מוחלט לגבות תשלום מהמטופל או בני משפחתו עבור התכשיר שניתן בתרומה, וכי השימוש בתרופות הנתרמות יהיה לטיפול בחולים בלבד - ולא לצרכי מחקר או ניסויים קליניים.
לדברי ליפשיץ, "הנוהל הוא חריג שבחריגים, כי הוא מסדיר באופן רשמי טיפול בתרופה שלא התקבלה בשרשרת האספקה הרגילה של הרוקחים. אף שהיו לא מעט התנגדויות, זו פרקטיקה נהוגה ומקובלת, וכל אלטרנטיבה אחרת היתה יוצרת מצב של הפסד או מצב שעלול להביא לסחר בתרופות".
אחת הדילמות המרכזיות שהעלו בתי החולים היא שאלת הרצף הטיפולי: מה דינו של חולה שהחל לקבל את התרופה שניתנה בתרומה כאשר התרופה אוזלת. כשמדובר בניסוי קליני - חברת התרופות מחויבת לספק את התרופה עד תום הטיפול, אך כשמדובר בתרומה - אין איש אחראי על המשך המימון.
לדברי ליפשיץ, "זו אכן שאלה קשה, אבל האלטרנטיבה היא תמיד אי התחלת הטיפול כלל". לדבריו, "ראוי לשאול את המטופל אם הוא מעוניין בטיפול אף שהמימון לא מובטח עד סופו". הוא מבהיר כי "אין חובה על בית החולים לממן את המשך הטיפול כאשר התרופה נגמרת. זו גם הסיבה לכך שצריך ועדה שתרכז את הנושא כך שתהיה לה תמונת מצב מלאה. יש מקום לרכז את התכשירים לטיפול אחד מלא ולא לחלק במשורה לחולים רבים".
החולה מת - מי יקבל את התרופות שהותיר אחריו?
רוני לינדר-גנץ
19.3.2012 / 8:59