מדוע נקלעה אירופה למשבר כה חריף המאיים על קיומו של הגוש האירופי המשותף והאיחוד המוניטרי? אם תשאלו כלכלנים תקבלו הרבה תשובות. חלקם יטענו שהאירופים לא בנו מנגנוני בקרה על המדינות החברות באיחוד, לא הכינו פתרונות למשברי חוב, ולא למדו מהאמריקאים כיצד הופכים מקבץ של מדינות עצמאיות לישות כלכלית אחת; אחרים ידברו על פערים תרבותיים בין הקתולים בדרום אירופה לפרוטסטנטים בצפון, ויספרו שעמי הצפון עובדים קשה ומקפידים על אחריות כלכלית, בעוד שבדרום מעדיפים לקחת את החיים בקלות ואם יש תקלה - אז לא נורא, מוחקים חובות.
עד כמה העשירון העליון בישראל צריך לסייע לעשירון התחתון?
אם הדובר הוא גרמני אפשר שהוא יאשים את היוונים בעצלנות, חוסר אחריות ושוד הקופה הציבורית. אם הוא יווני הוא ימהר לציין שגרמניה היא הנהנית העיקרית מהאיחוד האירופי שאפשר לה להרחיב את שוקי היצוא שלה תוך שמירה על שער מטבע נמוך. אחרים יפנו את האצבע אל הפוליטיקאים ויסבירו שהמנהיגים הנוכחיים חלשים, אישית ופוליטית, ואינם מסוגלים להציע לבוחרים שלהם חזון מלהיב, אלא רק ניהול משבר ותחזיות עגומות.
כל אחד מההסברים האלה נכון במידה כזו או אחרת. אבל אם מנסים להתרומם מעל האירועים השוטפים ומעל לתהפוכות בשווקים, מגלים שהבעיה האמיתית של אירופה הרבה יותר עקרונית, ולכן גם קשה יותר לפתרון. כבר בשנות ה?70, כאשר האירופים החלו לדבר ביניהם על יצירת ישות כלכלית משותפת, הם שמו על השולחן שני עקרונות: האחד, שאירופה תהיה מקום שבו התושבים יגלו סולידריות זה כלפי זה; והשני, שבמקביל תישמר הריבונות של המדינות והעמים השונים. הבעיה היא שבין שני היסודות הללו קיים מתח פנימי עצום.
בעוד כולם מקבלים את העיקרון של ריבונות, סולידריות בתוך גוש כלכלי המורכב מעמים, תרבויות ושפות שונות אינה עניין מובן מאליו. זה כנראה לוקח זמן: בשנת 1845 אמר הנשיא האמריקאי גיימס פולק לעמו כי ממשלת האיחוד אינה אחראית לכל אחת מהמדינות השונות החברות בו. לאחר מלחמת האזרחים נוצרה באמריקה מדינה של ממש, עם ממשלה אחת וצבא אחד - לא מעט בגלל שרוב האיחוד דיבר באותה שפה והיה חלק מאותה תרבות. אבל לאירופה אין את הלוקסוס הזה.
כשראשי מדינות הגוש ניגשו להתוות את מסלול האיחוד הכלכלי היה ברור להם שכדי שהעסק יעבוד יצטרכו העמים השונים להיות הרבה יותר דומים זה לזה. הבדלי הגישה היו בטקטיקה: הגרמנים חשבו שכדאי לתת לאירופה לפעול זמן מה בתוך האיחוד, ללא מטבע משותף, ולהכיר זה את זה בהדרגה; הצרפתים סברו שצריך לקפוץ למים ולהתחיל לשחות וטענו שברגע שמיזוג המטבע יצא לדרך, לא תהיה לעמים ברירה אלא להפוך לדומים יותר. לא ברור מי צדק: היבשת אמנם במשבר אבל גוש היורו והאיחוד המוניטרי עדיין עומדים על הרגליים, מתפקדים, וכנראה מאפשרים לתושבים רמת חיים גבוהה יותר מאשר תחת כל חלופה אחרת.
מה הלאה? כדי לדעת לאיזה כיוון ללכת על אירופה להחליט: או סולידריות רבה יותר בדרך ליעד הבלתי נמנע של שלטון אירופי מרכזי, או יצירת מוסדות ומנגנונים לטיפול במגוון הצרות והמשברים המצפים להם. אלה צריכים לכלול בית משפט להסדרת פשיטות רגל של מדינות, כללים חדשים לפעילות הבנק המרכזי, והסדרה מציאותית יותר של כללי הבנקאות. הרי לא ייתכן שבנקים יתייחסו לאגח ממשלתי כחסר סיכון, גם אם זהו אגח של ממשלת יוון. במה יבחרו? התשובה היא הכל פוליטיקה. כל עם עשוי להחליט אחרת. אם חייבים להמר, נראה שרובם יבינו שהחלופה של יותר סולידריות עדיפה.
אלא שהמתח בין סולידריות לריבונות הוא לא שאלת המפתח רק עבור אירופה, וגם לא רק עבור קונסטרוקציות של איחוד כלכלי בין מדינות. אותו מתח קיים גם בתוך מדינה בודדת. הנה שאלה: בדומה למתח שבין הגרמנים ליוונים, עד כמה העשירון העליון בישראל צריך לסייע לעשירון התחתון? עד כמה צריך מעמד הביניים הישראלי לסייע לחרדים ולאזרחי המדינה הערבים? היכן מסתיימת הסולידריות ומתחילה הריבונות של כל משק בית וכל אזרח? באמריקה אמנם הצליחו להשלים איחוד שלטוני יעיל אבל אין בתרבות האמריקאית יותר מדי סולידריות בין האזרחים לבין עצמם - והתוצאות באות לידי ביטוי בלא מעט כעס, ייאוש ותסכול.
על רקע המחאה החברתית בישראל, הגידול בפערי השכר בין המסודרים?מחוברים לבין אלה שאינם כאלה, והפילוג בין העמים והמדינות המרכיבים את החברה הישראלית, יש אולי מקום לוויתורים בריבונות שכל אחד דורש לעצמו לטובת יותר סולידריות כלפי האחרים. כלכלית, שיתוף פעולה כזה בדרך כלל מצליח עבור כולם.