הגז לא מתניע
בערב החג האירו בני משפחת כהן מירוחם את ביתם באור יקרות. הקור לא הפריע להם, שכן הם הסיקו את הבית בחימום חשמלי. למחרת יצאה המשפחה המורחבת בשתי מכוניות צפונה, לביקור במחוזות שלא היו בהם שנים ארוכות. השמחה היתה גדולה אף יותר לאור העובדה ששניים מבני המשפחה ידעו שמיד לאחר החג הם יפתחו דף חדש בזכות העבודות החדשות שמצאו - האחד בבאר שבע והשני באשקלון.
התסריט הבסיסי הזה נהפך לדמיוני עבור חלק מבני ישראל. לזינוק במחירי החשמל חבר הזינוק בעלויות הדלק, שהקפיץ את ההוצאה של משפחה ישראלית ממוצעת על טיול בחול המועד, כל שכן על נסיעה יומית לעבודה. האזרח הישראלי שרק לפני שלוש שנים שמע שבעיות האנרגיה של ישראל נפתרו בזכות תגליות הגז המופלאות שנמצאו בשטחה, תמה עוד יותר כשנזכר במכונית החשמלית, שישראל היתה אמורה להוביל את פיתוחה בעולם.
אז מה קרה פה? על רפורמה בחברת חשמל מוקדם עוד לדבר. התוכניות הפנימיות של קידוח תמר דיברו על הפקת גז בתחילת 2012, אבל נכון להיום, רק בפסח הבא אמור להתחיל לזרום לפה גז. לא בטוח שזה ינחם את מי שיקבל חשבון חשמל מנופח בקרוב.
"מי שהבטיח שהגז יגיע ב-2012 לא היה ריאלי. אנחנו בהחלט נמצאים בעמדה אחרת מזו שבה היינו לפני שנה, ומשבר האנרגיה הנוכחי רק מדגיש את חשיבותן של התגליות שנרשמו בשנים האחרונות. אבל עולם האנרגיה והמשאבים נע לאט", אומר אנליסט האנרגיה של בית ההשקעות אי.בי.אי, גיל בשן.
סיבה מרכזית לדחייה היתה המאבק על הנקודה שבה ייקלט הגז מהקידוח. "חוסר יכולתה של המדינה לקבל החלטות הוביל לכך שתוכנית הפיתוח שונתה, ובסופו של דבר הגז צריך לזרום דרומה במקום להיקלט בתחנה צפונית. זה דחה את כל הפרויקט בחצי שנה", אומר אנליסט האנרגיה של כלל פיננסים, ירון זר.
זר פסימי לגבי ההנחות שנקבל במחירי החשמל בעקבות גילוי הגז. "מחירי החשמל היו אמורים לעלות אפילו יותר, אבל המדינה מסבסדת את העלייה ולכן אין לצפות כי ב-2013, כשהגז יגיע, הם יירדו. בדו"חות שמפרסמות שותפויות תמר יש הערכה גלומה שמחירי החשמל ימשיכו לעלות בחדות. הטענה היא שמאחר שחברת חשמל ממילא מצויה בקשיים וצריכה לממן חוב של עשרות מיליארדי שקלים, היא לא תוכל להוריד תעריפים. הפתרון יהיה רפורמה בחברת חשמל, בגלל ההטבות שעובדי החברה מקבלים, המשכורות והפנסיה הנגזרת עבורן".
ומה לגבי המכונית החשמלית? היא כבר פה. מבחני הנהיגה שלה לא הרשימו את הנסיינים וישראל עדיין אינה מרושתת בעמדות טעינה, אבל ב-2012 שואפים בחברה למכור 10,000 מכוניות בישראל ובדנמרק. לאור מחירי הדלק -נותר רק לפתור את הבעיות עם חברת חשמל.
איך שגלגל מסתובב לו
אחד משולחנות ליל הסדר המרתקים של 2012 יהיה "שולחן מכי השוק". איש העסקים אילן בן דב יזם את ההתכנסות בקומת הגג של אחד המגדלים הגבוהים בתל אביב. בגלל אמונתו בקארמה עסקית שיכולה לעבור מאדם לאדם, חש בן דב שמן הראוי שכל אותם אנשי עסקים בכירים, שסגרו עסקות השקעה מוצלחות במיוחד בשנים החולפות, יסובו זה עם זה אל אותו שולחן, ויזינו זה את האנרגיה החיובית של זה. וכך ייאספו בן דב, גיל אגמון, אלי ברקת, זהבית כהן ונוחי דנקנר, וירימו כוסית לכבוד התזמון המופלא שבו בחרו לרכוש את החברות שבהן הם מחזיקים.
ההתכנסות הזו לא תתרחש, כמובן, ובמיוחד לא בהרכב המתואר. הגלגל עוד יכול להסתובב פעמים רבות, אבל נכון לאביב 2012 החמישייה המוזכרת לא יכולה לחגוג השקעה מוצלחת.
בסוף 2010 השלים אגמון, מנכ"ל דלק רכב, את העסקה לרכישת השליטה בחברה מידי יצחק תשובה. אגמון השיג בכך את קפיצת הדרך ששכירים רבים חולמים עליה: לאחר שנים ארוכות שבהן הוא הציף ערך בעיקר עבור בעל הבית, הוא נהפך משכיר לבעלים שמקבל את זכות המלה האחרונה, ומרוויח או מפסיד מכך.
מעטים הכירו את דלק רכב, יבואנית מאזדה ופורד, ואת ענף יבוא הרכב כולו יותר מגיל אגמון, שניהל את החברה בעשר השנים שקדמו לרכישה. לכן, גם אם הוא רכש את דלק רכב בימים שבהם המניה נסחרה במחיר שיא, וגם אם ניכר היה כי המותג מאזדה - ששלט בשוק הרכב הישראלי ללא עוררין בשנים שקדמו לעסקה - מתחיל לאבד ממעמדו, קשה היה להאמין שאגמון לא יודע בדיוק מה הוא עושה.
אלא ששנה וחצי לאחר מכן עולה השאלה אם רצונו של אגמון בעצמאות עיוור את עיניו לגבי מצב השוק ומצבה של החברה שהוא רוכש. על 22% מדלק רכב (שהביאו אותו לאחזקה של 38% מהחברה) הוא שילם 50 שקל למניה. נכון להיום שווה מניית החברה כ-30 שקל - 40% פחות מהמחיר שבו נקנתה - כך שאגמון מופסד על הנייר בכ-400 מיליון שקל על ההשקעה.
בסך הכל מכרה דלק 33 אלף כלי רכב ב-2011 לעומת 43 אלף ב-2010, והציגה ירידה של 21% במחזור המכירות. המותג יונדאי עקף את המותג מאזדה, והרכישה של יבואנית ב.מ.וו, קמור מוטורס, ושל המכונית הסינית צ'רי בקיץ האחרון עדיין לא הוכיחו את עצמן. ברקע ניצבים שינויים רגולטוריים אפשריים בעקבות ועדת זליכה שקמה כדי לבדוק את התחרותיות בענף הרכב, ורפורמות נוספות אפשריות בענף. נכון להיום, הבצק של דלק רכב לא תפח. לאגמון נזקפות עדיין קבלותיו כמנהל הטוב בענף, והוא יכול להיאחז בכך שהחדשות הטובות של תחילת 2012 הן שפורד פוקוס היא הדגם הנמכר ביותר בישראל.
ברקת, מנערי הזהב של ענף ההיי-טק הישראלי, רכש את בית ההשקעות דש איפקס בתחילת 2010. הוא ישב על מאות מיליוני הדולרים שהרוויח מקבוצת ההיי-טק BRM, שהקים יחד עם שותפים, ובחר לבצע את ההשקעה הגדולה שלו מחוץ לענף ההיי-טק - בענף הפיננסים. הוא רכש 57% מדש איפקס לפי שווי של מיליארד שקל. נכון להיום שווה בית ההשקעות 670 מיליון שקל.
גם כהן, נציגת קרן ההשקעות הבינלאומית איפקס בישראל, בחרה לאחר תקופה ארוכה של חיפושים לבצע את השקעתה הגדולה בישראל, בהמשך להשקעה בתנובה, בענף הפיננסים המקומי. כהן הלכה על בית ההשקעות הגדול בענף - פסגות, שנרכש תמורת 2.7 מיליארד שקל. באיפקס מעריכים כיום את שוויו ב-2 מיליארד שקל, כלומר מחיקה של יותר מרבע משווי ההשקעה.
שתי הרכישות התאפיינו בחוסר יציבות ניהולית בבתי ההשקעות, שנבע מהחלפות המנכ"לים המוצלחים שהובילו את בתי ההשקעות המדוברים למעמדם בשוק, ושתיהן סובלות מחוסר הוודאות בשוק ההון הישראלי ומהאיומים הרגולטוריים, שאמורים לנגוס ברווחי בתי ההשקעות בגלל המגבלות שיוטלו על דמי הניהול. המכנה המשותף לשלישייה שהוזכרה הוא העובדה שלאיש עסקים המחפש רכישה קשה שלא לקנות עסק מצליח, גם אם הסימנים שמדובר בשיא שאחריו תבוא ירידה זועקים לשמים.
איש העסקים הרביעי שלא יגיע לשולחן החג יעשה זאת דווקא מפני שהוא אמנם זיהה נקודה נכונה למכירת עסק, אבל לא הצליח לעשות זאת. באוקטובר 2011 חתם דנקנר על מזכר הבנות, שלפיו הוא ימכור 46% מרשת השיווק הגדולה בישראל, שופרסל, לקבוצה המורכבת מאיש העסקים ליאו נואי ומקבוצת ברונפמן פישר - לפי שווי של 5.3 מיליארד שקל.
מכירה כזו היתה יכולה לסייע לדנקנר לקבל זריקת מזומנים וגם להיפטר מגיבנת כבדה בדמות חברה הסופגת ביקורת נוקבת על רקע המחאה החברתית על יוקר המחיה, ועשויה להוות את הכתובת הראשונה לזעם הצרכנים. המיקום הזה מתבטא בצניחה בתוצאותיה ברבעונים האחרונים, ובכך ששוויה בבורסה כיום הוא 2.9 מיליארד שקל. העסקה הזו בוטלה - החמצה של דנקנר, וכנראה החלטה נבונה לקונים שהתקפלו.
המוזמנים לארוחה יכולים להתנחם בכך שהאירוע ככל הנראה יבוטל, מכיוון שהמארח, בן דב, בעל הבית של פרטנר, אינו יודע בימים אלה כיצד יצליח לשמר את שליטתו בחברת הסלולר שרכש במינוף עצום תוך נטילת הלוואות לא מבוקרת. התחרות בענף הסלולר הפכה את החברה, שהיתה אמורה להטיל עבורו ביצי פלטינה, לתרנגולת המטילה ביצי זהב בלבד, שהיו מרצות משקיעים רבים אחרים אבל אינן מספיקות, ברמת הדיווידנדים, להחזיר את ההלוואות שנטל. פרטנר איבדה בשנה שחלפה 55% משוויה, וההשתלטות של בן דב על פרטנר לפני פחות משלוש שנים נדמית כיום כעסקה שמרכיביה גרמו לה להחמיץ.
כתף אל כתף, כמעט
שרון ועליזה נהנו מהטיול שאירגנה החברה שבה הן עובדות בשבוע שקדם לפסח אפילו יותר מהעובדים האחרים. היתה זו הפעם הראשונה שבה הן הוזמנו לאירוע כזה. רפורמת עובדי הקבלן שיצאה לפועל חודשים ספורים לפני כן הביאה להעסקתן הישירה כעובדות ניקיון בחברה שבה עבדו כעובדות קבלן בשמונה השנים האחרונות. השהות בחברת יתר העובדים כשוות הפכה עבורן את הנסיעה למאווררת הרבה יותר מלשאר העובדים.
גם האירוע הזה לא יתרחש בחג הזה, וקשה שלא להשתחרר מתחושת החמצה שנובעת מהמאבק על זכויות עובדי הקבלן שהתרחש החורף, והגיע לשיא כשהסתדרות העובדים השביתה את המשק כולו לטובת המגזר המקופח ביותר בו.
ואולם הבעיה החברתית החריפה ביותר שיוצרת העסקת ה"עובדים סוג ב'" לא נפתרה. הפיכת עובדי חוץ בדרגות הנמוכות ביותר לעובדי חברה היתה יכולה להגביר את האפשרות שלהם לניידות חברתית ולהיטמעות בחברה הישראלית. היא היתה יכולה לייצר עבורם הזדמנויות מפתיעות בתוך הארגון ומגע עם יתר העובדים, שיאפשר להם ללמוד מעמיתיהם דבר או שניים על הדרך להתקדמות כלכלית. היא היתה יכולה לשפר את זהותם התעסוקתית ואת כבודם העצמי. היא היתה מגבירה את השוויון ואת הצדק החברתי. הותרת תופעת עובדי הקבלן על כנה, גם אם בתנאים מעט טובים יותר, לא מאפשרת זאת.
עולים לחלם
בפסח האחרון ישבו בני הזוג מסאלה ליד שולחן ליל הסדר בנינוחות. היה להם נעים להתאסף יחד עם משפחתם המורחבת בדירתם הנאה בגוש דן, אחרי שבועות ארוכים של עבודה במשרד. בני הזוג הביטו בחיוך על הוריהם הגאים. הידיעה שרק לפני 15 שנה, כשההורים צעדו במדבר, הם לא העלו על דעתם שיגיעו אל המנוחה והנחלה בארץ ציון ויראו את צאצאיהם נטמעים בה, הגדילה את שמחת ליל הסדר עשרות מונים.
גם התסריט הזה לא יתרחש ככל הנראה בבתיהם של ישראלים רבים יוצאי אתיופיה. קליטתם הלקויה של רוב בני הקהילה והתנאים הקשים שבהם הם חיים לא יאפשרו לתסריט הפשוט, לכאורה, להתממש.
זה יכול היה להיות אחרת. בפברואר 2008 הוכרז על תוכנית החומש לשיפור קליטת בני העדה האתיופית. התוכנית יצאה לדרכה בעקבות מחאת בני העדה בירושלים, שנתיים קודם לכן. 870 מיליון שקל הוקצו לטובתה, ואם מחלקים את הסכום הזה על פני 130 אלף בני העדה מגיעים לכ-7,000 שקל לאדם. לא הרבה, אבל אפשר היה לומר כי הבעיה של בני העדה זוהתה וזכתה להכרה - והוחלט לטפל בה.
אלא שהבצק הזה החמיץ. נכון ל-2012, השנה שבה התוכנית המקורית היתה אמורה להסתיים, מדובר באחד הכישלונות המפוארים ביותר של מדיניות ממשלתית שנראו בישראל.
ב-2009 לא זכתה התוכנית לתקצוב. פניית האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה לבג"ץ הביאה לכך שהממשלה הוציאה אותה לדרך באיחור של שנתיים, אבל קיצצה את תקציבה ב-20% לכ-700 מיליון שקל. ב-2010 כבר הוכרז כי התקציב יהיה 460 מיליון שקל בלבד, באמתלה שחלק מהכספים נוצלו. בנוסף הוחלט שהכסף יילקח מתקציביהם של המשרדים המשתתפים בתוכנית - הקליטה, השיכון והבינוי, התמ"ת, החינוך והרווחה. מהלך זה הביא לכך שכספי התוכנית לא שימשו כדי להוסיף תוכניות סיוע, אלא פשוט החליפו כספים שהושקעו בתוכניות תמיכה קיימות.
תיאוריה של זיוה מקונן, מנכ"לית האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, מעלים תחושה של התנהלות חלמאית שלא הותירה סיכוי לבני הקהילה. כך, לדבריה, "150 מיליון שקל מהכסף יועדו להטבות במשכנתאות, אבל רק שני זוגות ניצלו אותן. לזוג אתיופי צעיר עדיף לקבל משכנתא רגילה לזוגות בפריפריה מאשר לבחור במסלול המיוחד. משרד השיכון הכריז כי ישקם שכונות של בני העדה באמצעות כספי התוכנית, בהיקף של בניין אחד בשנה בכל שכונה. משרד התמ"ת קיבל 12 מיליון שקל, אבל אלה לא נראים בשטח. הוא מכריז כי הוא מעניק הכשרות רק לבני העדה שאינם עובדים, אך הוא לא נותן פתרון לרוב שעובד במקצועות חסרי עתיד, כמו ניקיון".
"משרד הרווחה מתעלם ממציאות שבה מרבית העדה נתמכת בקצבאות ומשכיחותם של אלימות במשפחה ורצח נשים, והכין תוכנית לשימוש ב-4 מיליון שקל בלבד מתוך 9 המיליון שהוקצו לו במסגרת התוכנית. עד כה, הוא ניצל רק 2 מיליון שקל מתוכם. משרד החינוך מימן בכספי התוכנית תוכניות קיימות שלא הוכיחו את עצמן, ומשרד הקליטה אמנם הגדיל את היקפי הקצבאות למשפחות חדשות המגיעות לישראל, אבל אלה שכבר נמצאים פה יכולים רק לשטוף את עיניהם בריהוט החדש של מוקדי הקליטה ומרכזי המשרד - שנקנה באמצעות כספי התוכנית".
ותקווה לשנה הבאה
אחרי סדר 2012, שבו הסבו בני משפחת ישראלי לשולחן החג בתחושת החמצה כבדה בשל מחאת הקיץ שהסתיימה בקול ענות חלושה וללא הישגים ממשיים, ערב החג של 2013 היה חיוני ואופטימי מתמיד.
שתי אחיותיה של אם המשפחה, שאינן מחזיקות בכלי רכב (אחת מטעמים אידיאולוגיים והשנייה בגלל חוסר אמצעים), הגיעו בתחבורה ציבורית. אחת נסעה בקו הרכבת הקלה החדש שנחנך בגוש דן והמשיך לפעול ממש עד לכניסת החג; והשנייה נטלה קו אוטובוס מעירה, כשהיא מברכת על החלטת הרשות המקומית שבה היא מתגוררת לאפשר תחבורה ציבורית גם בשבתות ובחגים כדי לסייע לאוכלוסיות מעוטות יכולת להתנייד.
כל הפעלה של מכשיר חשמלי הזכירה לנוכחים את הרפורמה בחברת החשמל שיצאה השנה לדרכה, שכן אחרי שנים ארוכות של חדלות אישים החליטה הממשלה הנוכחית להטיל את כל כובד משקלה על משק החשמל החולה ולשנות סדרי בראשית.
בארוחת החג דיברו הנוכחים על מגוון נושאים. שני בני דודים סיפרו שהעבירו את חשבון הבנק שלהם לאחד הבנקים הקטנים וזכו לתנאי ריבית ועמלות מועדפים. בן משפחה אחר סיפר כיצד הרפורמה בשוק המלט והרפורמה במינהל מקרקעי ישראל שנערכו השנה הורגשו במחיר הדירה שרכש בשבוע שעבר.
בת דודה שלישית, שאוהבת להתעמק בנתונים חשבונאיים, סיפרה על שני סעיפים בתקציב הביטחון שהפעימו אותה: היא היתה יכולה לעיין בתקציב בזכות העובדה שהוא איבד את מעמד הפרה הקדושה שלו בשנה האחרונה ונהפך לשקוף. בת דודה נוספת סיפרה על עובד חרדי ועובד ערבי-ישראלי ששכרה לעסק שלה, לאחר שהשתחררו משירות צבאי במסלול מקצועי שהכשיר אותם לעבודה בחברת האלקטרוניקה שלה.
לכולם היה ברור שהשנה הבאה תהיה שונה. הנהגת ישראל הבינה כי זהו רגע האמת, ועליה להפעיל את כל כוחה כדי לשנות סדרי עולם במשק הישראלי, להסיר מכשולים ולבצע רפורמות שלא נעשו פה מאז הקמת המדינה, מכיוון שהעם כבר אינו מסוגל לעמוד בנטל - והשינוי הביא לתוצאות.