פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "ב-2020 תהיה תעשייה בקיבוצים, אך לא קיבוצית"

      ההפרטה הביאה את הקיבוצים לממש את נכסיהם החשובים ביותר - מפעלי התעשייה. מרבית רוכשי המפעלים - קרנות פרטיות

      התעשייה הקיבוצית חווה בשנים האחרונות מהפכה פיננסית. ההפרטה והמעבר לשכר דיפרנציאלי חייבו את מרבית הקיבוצים לממש נכסים כדי לכסות על גירעונות אקטואריים שצברו במשך שנים, מה שיצר לא מעט הזדמנויות השקעה עבור השוק הישראלי.

      אם בעבר החברות הקיבוציות היו פונות לשוקי ההון בישראל ובעולם על מנת לגייס הון, הרי שכיום במרבית הקיבוצים בוחרים לפנות למשקיעים פרטיים. הסיבה העיקרית לשינוי זה היא הרצון להימנע מחשיפה לאור הזרקורים בעת הנפקה בבורסה.

      מי שהסתערו על ההזדמנויות בתעשייה הקיבוצית הן קרנות ההשקעה הפרטיות (Private Equity). יותר מ-60 עסקות של קרנות נרשמו בתעשייה הקיבוצית בעשור האחרון בהיקף של מיליארדי שקלים, שהניבו לא מעט רווחים לקיבוצים המתחדשים. קרנות מקומיות כמו פימי, טנא, מרקסטון, נוי, וקרנות השקעה בינלאומית כמו פרימרה הגרמנית ואיפקס הבריטית, הזרימו הון כספי ואנושי חדש ומשמעותי - שאיפשר לחברות לבצע קפיצת מדרגה פיננסית ועסקית הדרושה לחברות הפועלות בזירה הבינלאומית.

      מכירת החברות ויצירת הערך המרשים לקיבוצים ולמשקיעים בשנים האחרונות, עזרו מאוד לקיבוצים לשפר את מצבם. ברוב המקרים, הקיבוצים לא התעשרו ממכירת החברות, אך כספים אלה פתרו במרבית הקיבוצים את בעיית הפנסיה לחברים הוותיקים, איפשרו למחוק חובות פרטיים שסחבו הקיבוצים והיישובים מאז הסדרי החוב הגדולים בשנות ה-80 וה-90 - ולעתים אף איפשרו לחלק דיווידנדים לחברי הקיבוץ. עם זאת, מכירת החברות הקיבוציות והירידה בגיוסי ההון בבורסה מסמלת את סוף העידן של הקיבוץ במודל השיתופי, ואת תחילתו של הקיבוץ במודל המופרט. העידן החדש שינה את העדפותיהם של חברי הקיבוץ, שמוותרים על הערכים השיתופיים והחשיבה לטווח הרחוק - ומעדיפים לממש את נכסיהם וליהנות מהפירות של שנות העמל הקשות.

      "יש מגמה ברורה מאוד בתעשייה הקיבוצית: בשונה מהעבר, הקיבוצים מעדיפים לפנות לקרנות השקעה פרטיות במקום להנפקה בבורסה", אומר גל מהרשק, מנהל דסק מלכ"רים וארגונים בבית ההשקעות אקסלנס, וקיבוצניק לשעבר מקיבוץ רעים. "הצורך בכסף נזיל והרצון של הקיבוצניקים להימנע מחשיפה הרחיקו אותם מהבורסה, והביאו לכניסה מאסיבית של קרנות השקעה פרטיות אל התעשייה הקיבוצית".

      לדברי מהרשק, כניסת הקרנות הפרטיות תביא לשינוי עמוק בחברות הקיבוציות, מאחר שהקרנות נוטות לבצע שינויים מרחיקי לכת בגופים העסקיים שבהם הן משקיעות. "כשטנא נכנסת לחברה, זה אומר הנפקה או קרן גדולה שתיקח את החברה", מוסיף מהרשק.

      ואכן, מתברר כי מרבית קרנות ההשקעה הפרטיות מממשות את השקעתן ומוכרות את החברות (הנפקה או מכירה למשקיע חדש) בטווח ממוצע של שבע עד 10 שנים. נכון להיום, ישנן 16 חברות קיבוציות שנסחרות בבורסה בתל אביב שיכולות לייצר הצפת ערך נאה למשקיעים שיחזיקו במניות החברות במקרה של מכירה לקרן השקעות פרטית. לצורך כך בדקנו את האקזיטים הבולטים בתעשייה הקיבוצית בעשור האחרון, יחד עם קיבוצים שעשויים למכור בשנים הקרובות.

      אם לא מחר אז מחרתיים

      בשבועות הקרובים עשויה התעשייה הקיבוצית לאבד שניים ממפעליה ההיסטוריים - מפעל הדטרגנטים זוהר דליה והמפעל לתשתיות השקיה נען דן ג'יין. קיבוץ נען קיבל באחרונה הצעת רכש משותפיו ההודיים, המחזיקים כבר ב-50% מהחברה, לרכוש את יתרת האחזקות בנען דן ג'יין. קיבוץ דליה קיבל הצעה דומה מאמיליה פיתוח, המחזיקה זה כמה שנים ב-50% מזוהר דליה.

      מנגנון ה"במבי" (Buy Me Buy You, אופציה המאפשרת לכל צד זכות לרכוש את יתרת הבעלות מהצד השני במחיר שיוסכם על הצדדים) שהושתל בהסכמי הרכש שבהם נמכרו 50% מהאחזקות בכל אחת מהחברות לשותפים הזרים, יוביל להעברת מלוא הבעלות על המפעלים במחיר שהוצע להם, מעריכים כלכלנים בתנועה הקיבוצית. המחיר שהוצע לקיבוצים גבוה למדי, ואין להניח ששני הקיבוצים יממשו את האפשרות לרכוש את חלקם של המציעים הזרים, כפי שמאפשר מנגנון במבי.

      לדברי אותם גורמים, לנען יש עניין להיענות להצעת השותפים, והדיונים החשאיים שמקיימים שני הצדדים בשבועות האחרונים עוסקים בתנאי העסקה. נען דן מכרה ב-2007 חצי מהחברה ב-45 מיליון דולר. חברי קיבוץ דליה, לעומת זאת, אינם ששים למכור את חלקם, למרות המחיר האטרקטיבי - אולי מפני שהמפעל, שהוקם בשנות ה-40, הוא בעבורם לא רק עסק כלכלי - אלא גם חלק מזהותו של הקיבוץ.

      סיבה נוספת לכך עשויה להיות שבשנים האחרונות חזר המפעל להציג גידול חד בהכנסות וברווחיות, לאחר שספג הפסדים כבדים במשך שנים לא מעטות. נוסף על כך, במפעל מועסקים חברי קיבוץ רבים, ועובדי המפעל יודעים כי מכירת הבעלות המלאה תחייב את הרוכשים בהסכמי הגנה על העובדים בשלב ראשון, אך לא תבטיח את זכויותיהם לתקופה בלתי מוגבלת.

      מאחר שקיבוץ דליה, כמו נען, הוא קיבוץ "מתחדש" - קיבוץ שחבריו לא מכניסים את הכנסותיהם לקופה משותפת, למעט מס קהילה - המשמעות של הפסקת עבודתם של החברים במפעל היא ירידה תלולה בהכנסותיהם האישיות. מנגד, האופציה לרכוש את אחזקות שותפיהם במפעל במחיר שהוצע להם, או במחיר גבוה יותר, נראית לא ריאלית, מפני שהקיבוץ יתקשה להעמיד או לגייס את ההון הדרוש לכך. שני הקיבוצים, כך מעריכים הגורמים הכלכלים, ייענו בסופו של דבר להצעות הרכש - ואם לא מחר, אז מחרתיים.

      "הסיכון קטן בהרבה"

      זוהר דליה ונען דן הם רק חוליה בשרשרת מפעלי תעשייה קיבוציים שנמכרו בעשור האחרון למגזר הפרטי. בדרך כלל, בתחילת המהלך נמכרו אחזקות, לאחר מכן שליטה ולבסוף הבעלות כולה.

      בדומה לזוהר דליה ונען דן, רבים מהמפעלים שנמכרו סימלו את הצלחת התעשייה הקיבוצית. למשל, הקיבוצים גבעת חיים איחוד ומאוחד שמכרו את פריגת לקוקה קולה, לוחמי הגטאות שמכר את טבעול לאסם-נסטלה, נתיב הל"ה את תמי 4 לשטראוס, גבת את פלסטרו לג'ון דיר ונגבה את צל"ף לתדביק (ראו רשימה בעמודים אלה). באחרונה נמכרה השליטה בנטפים, מהמפעלים הגדולים בעולם לייצור תשתיות השקיה, שמהווה את תעשיית הדגל של התנועה הקיבוצית - לקרן ההשקעות פרימרה.

      חברת ינאי פלג, תחת מושכותיו של גיורא ינאי, הובילה בשנה שעברה עסקות מיזוג ורכישה ביותר ממיליארד שקל: בין היתר הובילה את מכירת קבוצת מרחב מידי פימי וכתר לאיש העסקים יואב גולן, מכירת אחזקות בחברה הציבורית ברם לפוליכד שבבעלות קיבוץ שפיים, צירוף משקיע לדאטא טכנולוגיות מקיבוץ רמת רחל ורכישת השליטה בפלסים (לשעבר בשליטת קיבוץ מרחביה) על ידי צינורות המזרח התיכון.

      מדוע התפתחה בעשור האחרון מציאות של "מוכרים בלבד"?

      ינאי: "הקיבוצים מממשים חלקים מאחזקותיהם, או את כולן, מכמה סיבות. ראשית, הצורך בהון, ידע ושווקים לפיתוח וצמיחה של כלכלתם. שנית, יש צורך להפחית את הסיכונים המובנים בעולם העסקי המקומי והעולמי, לאחר שהגופים האחראים על המגזר העסקי בקיבוצים למדו לזהות, להבין ולא להתכחש לשינויים המהירים החלים בימינו בסביבה העסקית הגלובלית. שלישית, יכולתן המוגבלת של מרבית החברות הקטנות להתמודד בתחרות הגוברת בעולם הכלכלי הגלובלי על כל פלח שוק, היא מניע נוסף לממש חלק מאחזקות, או את כולן. לכן חלק גדל והולך מהקיבוצים מעדיפים לממש את הנכסים התעשייתיים לכסף, תוך הבטחת הכנסות לטווח ארוך מהתמורה עבור השימוש במקרקעין. מדובר בהכנסות קטנות יותר, אך ברמת סיכון נמוכה לאין שיעור".

      תעשיה בקיבוצים (TheMarker)
      (TheMarker)

      לדברי ינאי, בשני העשורים האחרונים הוקם בקיבוצים מפעל תעשייתי חדש אחד (בקיבוץ רמת רחל), בעוד שיותר מ-100 נסגרו או נמכרו, ומספרם של מפעלי איגוד התעשייה הקיבוצית הצטמצם בעשור האחרון מ-350 ל-236 - ירידה של כמעט שליש. "מכלול המגמות בתנועה הקיבוצית, בכלכלה המקומית ובכלכלה העולמית, מובילים אותנו לכך שב-2020 תהיה תעשייה בקיבוצים, אך לא תהיה תעשייה קיבוצית", הוא חורץ.

      על מה נשענת הקביעה הדטרמניסטית הזו?

      "על היכרותי הרחבה של המגזר העסקי ומהממצאים הסטטיסטיים המצביעים באופן חד-משמעי על המגמות. בעוד שלפני חמש שנים 70% ממנהלי מפעלי הקיבוצים היו חברי הקיבוץ שהחזיק בבעלות על המפעל, שיעורם ירד בשנה שעברה ל-40%. 18% מהחברות התעשייתיות שהוקמו בקיבוצים כבר אינן בשליטתם, ו-45% מהן אינן מוחזקות בבעלותם המלאה. והנתון המאלף ביותר הוא הירידה האמורה במספר מפעלי איגוד התעשייה הקיבוצית".

      הקיבוצים מוכרים בקצב מהיר את מפעלי התעשייה, שעד לא מכבר סיפקו 80% מהכנסותיהם. אין במגמה הזו סיכון לקיומם?

      "להפך - הסיכון קטן בהרבה, מפני שפרנסת החברים נשענת כיום ברובה על שכר עבודה מתעסוקת החברים בקיבוץ או מחוץ לו, ומהכנסות מרנטות אישיות שהחברים מקבלים. האגודה השיתופית (הקיבוץ) עשויה לגזור הכנסות נוספות, שחלקן מיועד לצרכים ציבוריים וחלקן מועבר על ידי הקיבוץ לחשבונו הפרטי של החבר.

      "בין היתר, התמורה מתקבלת מהשכרת דירות מגורים, השכרת מבני ציבור לגופים עסקיים חיצוניים (משרדים לעורכי דין, חברות ייעוץ, סטארט-אפים וכדומה), ממשיכת דמי ניהול וייעוץ ממפעלים שעדיין יש לקיבוצים אחזקות בהם, ומרווחים של עסקים שאינם תעשייה, כגון חקלאות ושירותים שונים שהקיבוצים מספקים לגופים חיצוניים".

      איך משתלבת מכירת התעשייה במגמה לשינוי אורחות החיים?

      "ב-15 שנים האחרונות, יותר מ-70% מהקיבוצים שינו את סיווגם מ'שיתופיים' ל'מתחדשים'. השינוי העקרוני במהלך הזה הוא שהכנסותיו של החבר מעבודה, בקיבוץ ומחוץ לקיבוץ וממקורות שונים כמו רנטות למיניהן, מועברות על ידי הקיבוץ לחשבונו הפרטי של החבר בבנק במקום לקופה המשותפת (בניכוי מס קהילה פנימי).

      "כך למשל, חברי קיבוץ יפתח שבגליל יקבלו לחשבונותיהם הפרטיים ממכירת אחזקות הקיבוץ בנטפים 141 מיליון שקל נטו, לאחר הפרשה למס הכנסה, להשקעות בתשתיות, להשוואת תנאי הדיור של החברים ולשימושים ציבוריים אחרים. חברי קיבוץ מגל, שמכר גם הוא את מרבית אחזקותיו בחברה, עשויים לקבל, לפי הערכות שונות, 250-300 מיליון שקל לחשבונותיהם הפרטיים.

      "אלא ששינוי הבעלות מתרחש לא רק בתעשייה הקיבוצית. גם החקלאות עוברת שינוי, שעיקרו הקמת שותפויות, במטרה לייעל את השימוש באמצעי הייצור; מים, קרקע, מיכון, ציוד והון - כל אלה עוברים מגמות של שותפויות. כך מורידים את הסיכונים. לתאגידים הכלכליים האזוריים של הקיבוצים, הגופים החזקים ביותר במערכת הכלכלית הקיבוצית כיום, יש חלק משמעותי בתהליך הזה, מפני שהם לוקחים על עצמם את מרבית הסיכונים בפעילות החקלאית - שהיא רבת סיכונים".

      "יש מפעלים צומחים"

      מאחורי הסטטיסטיקה שמבטאת מכירה מאסיבית של המפעלים הקיבוציים, מסתתרות מגמות שלא תמיד חשופות לעין. האם תוכל להצביע עליהן?

      "המגמות מעידות בראש ובראשונה על מחסור גדול במשאבי ניהול פנימיים ואיכותיים בקיבוצים. יותר מכך, הן חלק מתהליכים פנימיים אידיאולוגיים ומבניים דרמטיים העוברים על הקיבוצים בשני העשורים האחרונים, המובילים לשינוי ממודל 'שיתופי' ל'מתחדש'".

      לאחר הסדרת חובות הקיבוצים ותאגידיהם בשנות ה-90 בהסדר חובות הקיבוצים, נעצר גידול התעשייה הקיבוציות והחלה ירידה במספרן. מה היו הסיבות לשינוי?

      "בשנים שלאחר הסדר החוב עם כלל המגזר הקיבוצי, החלו הקיבוצים בגיוסי הון, גם בדרך של מכירת אחזקות ובעלות בחברות התעשייה. המטרה היתה להגיע להסדרי חוב פרטניים עם הנושים כדי למחוק את כל החוב הנותר לפירעון. עם החברות שנמכרו כדי לפרוע חובות נמנו פלסטרו גבת, צל"ף נגבה, פחמס עין החורש ופוליגל רמת השופט. אף שהמגמה להעברת הבעלות של התעשייה הקיבוצית למגזר הפרטי היא ברורה, יש בתנועה הקיבוצית מפעלים שממשיכים לצמוח, בין השאר בדרך של רכישות, מיזוגים ושותפויות אסטרטגיות.

      "כך למשל יש חברות קיבוציות שפעלו למיזוגים בינן לבין עצמן כדי ליהנות מהסינרגיה שאפשרו המיזוגים הללו. דוגמה לכך הוא המיזוג בין ארקל מסננים מקיבוץ בית זרע לעמיעד מערכות סינון מקיבוץ עמיעד - שתי חברות קיבוציות שהתחרו ביניהן על פלחי שוק בשל ייצור מוצרים זהים. הסינרגיה המצוינת שהתפתחה לאחר המיזוג הביאה לכך ששווייה של החברה הממוזגת היה גבוה מזה של שתי החברות בנפרד. מיזוג סינרגי ואסטרטגי נוסף התרחש ב-2007 בין שתי חברות לייצור רכזים ומשקאות - גניר שבבעלות הקיבוצים גת ובית ניר וחברת שטראוס, והחברה הציבורית גן שמואל מוצרי מזון, שבשליטת קיבוץ גן שמואל.

      "אני סבור שהחזון שהיה בבסיס הקמת 'תעשייה אחרת' בקיבוצים מחייב חשיבה חדשה", אומר ינאי. "התעשייה הקיבוצית צריכה ויכולה להיות שונה מהתעשייה בכלל המשק. היא צריכה להיות שונה בערכיה, בהתייחסות למשאב האנושי ובעיצוב עתידו. אך היא אינה יכולה שלא להיות מחוברת ולהגיב לתהליכים ולמגמות המתחוללים בסביבה העסקית המקומית ובתעשייה בזירה הגלובלית".

      לא כולם מממשים: קיבוץ יזרעאל החליט לא למכור את מיטרוניקס

      יש גם קיבוצים שקיבלו החלטה לא לממש את שווי החברות שהקימו. בפברואר דחו חברי קיבוץ יזרעאל את ההצעה שקיבלו למכירת החברה הציבורית שבבעלותם, מיטרוניקס, בפרמיה של 27% על מחיר המניה בשוק.

      מיטרוניקס מייצרת רובוטים לניקוי בריכות שחייה, והיא משמשת לאורך שנים כמקור הכנסה משמעותי מאוד לקיבוץ. בעשור האחרון עברה החברה טלטלות רבות, ושווי החברה ירד מ-800 מיליון שקל לכ-265 מיליון שקל בלבד. חברי הקיבוץ החליטו ברוב גדול שלא למכור את החברה "רק מפני שמישהו הציע מחיר מעל שווי השוק", לדבריהם. החברים הבינו שההצעה אינה אטרקטיבית מספיק עבורם וסירבו למכור את החברה, שנחשבת למובילה בתחומה בעולם.

      "הדוגמה של מיטרוניקס משקפת היטב את ההבדלים שנוצרו בין הקיבוצים בעשור האחרון", אומר גל מהרשק, מנהל דסק מלכ"רים וארגונים בבית ההשקעות אקסלנס וקיבוצניק לשעבר מקיבוץ רעים. לטענתו, העובדה שקיבוץ יזרעאל הוא קיבוץ שיתופי שבו הכנסות החברים שוות ואינן מופרטות - היא זו שהכריעה שלא למכור את החברה. "קיבוצים שעברו לשכר דיפרנציאלי נוטים יותר למכור עסקים מאשר קיבוצים עם מודל שכר שוויוני, מכיוון שהם מקבלים את התמורה לחשבונות הבנק שלהם", מסביר מהרשק. כלומר, אם יזרעאל היה מוכר את מיטרוניקס - הכסף לא היה הולך לחשבון הבנק של החברים, אלא לזה של הקיבוץ.

      הבאים בתור? "בארי, יחיעם וסאסא עשויים למכור אחזקות במפעליהם"

      גם לאחר גל האקזיטים של הקיבוצים בשנים האחרונות, יש לא מעט קיבוצים שעשויים למכור את המפעלים שבבעלותם. בין הקיבוצים שאותם מציין גל מהרשק, מנהל דסק מלכ"רים וארגונים בבית ההשקעות אקסלנס, כמי שעשויים למכור את אחזקותיהם, נמצאים הקיבוצים בארי, יחיעם וסאסא הצפוני.

      קיבוץ בארי מחזיק בבית הדפוס הגדול בישראל, דפוס בארי. "אין לי ספק שבארי ירצו להכניס משקיע חיצוני, בין אם בדרך של גיוס הון בבורסה ובין אם בדרך של מכירה לקרן השקעות פרטית", אומר מהרשק. לטענתו, מדובר בשווי של יותר ממיליארד שקל לבית הדפוס מהדרום.

      עסקה נוספת שעשויה לצאת לפועל, לטענת מהרשק, היא מכירתה של מעדני יחיעם, יצרנית הנקניקים מהצפון של קיבוץ יחיעם. לטענתו, החברה מוערכת בשווי של 150 מיליון שקל, והקיבוץ יהיה חייב להכניס שותף נוסף בקרוב על מנת להזרים כסף לחברה.

      גם בפלסן, ספקית פתרונות המיגון של קיבוץ סאסא, עשויים להכניס משקיע בקרוב, אומר מהרשק.

      "המצב של פלסן הידרדר בשנים האחרונות, והם יצטרכו להכניס משקיע שיזרים כסף", אמר מהרשק. "היו כבר כמה פלרטוטים של הכנסת משקיע, אבל הסכם קונקרטי טרם נחתם".

      מגייסים בלי למכור: אבן קיסר של קיבוץ שדות ים הנפיקה מניות בנאסד"ק

      למרות המגמה הכללית של הקיבוצים למכור את האחזקות במפעליהם, ישנם עדיין כאלה שהחליטו לגייס הון בבורסות השונות בעולם. דוגמה לעסקה כזו היא הנפקת המניות של אבן קיסר", יצרנית משטחי הקוורץ הטבעי של קיבוץ שדות ים, שגייסה 73 מיליון דולר בחודש האחרון כשהנפיקה את מניותיה בבורסת נאסד"ק לפי שווי של 370 מיליון דולר. ההנפקה של שדות ים נחשבה כמאכזבת, מאחר שבוצעה במחיר נמוך ב-25% מהמתוכנן.

      עקב כך, בעלי מניותיה של אבן קיסר, שהיו אמורים למכור מיליון מניות, מהן 960 אלף מניות על ידי קיבוץ שדות ו-40 אלף מניות על ידי קרן טנא, העדיפו שלא למכור אותן במחיר נמוך זה - ובמקום זאת הוגדלה כמות המניות החדשות שהונפקה על ידי החברה.

      החברה, שכמעט הביאה את הקיבוץ לסף פשיטת רגל בשנות ה-80, מוחזקת על ידי חברי קיבוץ שדות ים (70%) וקרן טנא (30%), שהשקיעה לפי הערכות יותר מ-35 מיליון דולר בחברה בשנים האחרונות.