מתגוששים על פרת המזומנים של דיסקונט

מאת סמי פרץ



מנכ"ל בנק לאומי , גליה מאור, נתנה לראשי בנק הפועלים , שלמה נחמה ואלי יונס, בקושי 24 שעות להתענג על הכותרות שעסקו באפשרות שירכשו את בנק דיסקונט ניו יורק. צעד כזה לא רק שהיה מנציח את הבכורה של הפועלים כבנק הגדול בישראל, אלא גם היה מעניק לו את הבכורה כבנק הישראלי בעל הפעילות הבינלאומית הגדולה ביותר - תואר שבו נושא כיום לאומי.



אבל מאור שרק לפני כמה חודשים דחתה בנימוס הצעה להתמנות למנכ"ל בנק הפועלים במקום עמירם סיון, הכריזה כי לאומי מעוניין לרכוש את השלוחה המצליחה של בנק דיסקונט בניו יורק. הודעה על כך נשלחה אתמול לבורסה ולמפקח על הבנקים. הצעד המפתיע של מאור עורר גל ניחושים והערכות במערכת הבנקאות. בהפועלים משוכנעים שמאור מנסה לקלקל להם. בדיסקונט , שמאז פרשת חברת כרטיסי האשראי ויזה כאל, הנהלתו נמצאת ביחסים מתוחים עם הנהלת לאומי, חושדים כי לאומי מבקש להחלישם עוד יותר.



ייתכן שיש משהו בחשדות הפועלים ודיסקונט, אך לאפשרות השלישית כנראה המשקל הרב ביותר: לאומי חושש שמכירת דיסקונט ניו יורק להפועלים תפתח פער גדול במאבק המתנהל בין הפועלים - הפרטי, ללאומי - הממשלתי. פער כזה עלול גם להמחיש את מה שנראה כתסביך של מאור ושל יו"ר לאומי, איתן רף: הדעה המקובלת שלפיה בנק פרטי מתנהל באופן יעיל יותר מבנק הנמצא בבעלות ממשלתית. כבר שנים מוטחות בלאומי טענות אלה. בשמן מנעו ממאור ורף למשוך שכר ובונוסים גבוהים כפי שמשכו ראשי הפועלים; בשמן מצביעים על כיסי חוסר יעילות בלאומי; בשמן מייחסים למאור ורף שלטון מנהלים שנחשב הרה אסון.



ההתמודדות של הפועלים ושל לאומי על רכישת דיסקונט ניו יורק, מציבה את שני הבנקים בעמדה זהה המטשטשת את סוגיית הבעלות, ומציגה את לאומי וראשיו כמי שלא עושים חשבון למתחרה הפרטי הגדול. למי שפיקפק בנכונות מאור להתעמת עם מי שרק לפני כמה חודשים הגישו לה הצעת עבודה מפתה, היא מנסה להצדיק את מה שקיבלה, בין השאר, בעקבות הצעת העבודה של שלמה נחמה: חוזה לחמש שנים נוספות כמנכ"ל בנק לאומי. אם בסופו של דבר דיסקונט ניו יורק יימכר להפועלים או ללאומי, זה כבר לא משנה. האיתות של מאור מלמד שלאומי בתמונה, וכי על אף מבנה הבעלות בו הוא נותן פייט ומתנהל מתוך ראייה עסקית.







זה המקום לציין שהתחרות בין שני ענקי הבנקאות היא על עסקה יוקרתית שעשויה להגדיל את הרווחיות, אך אין לה דבר עם תחרות במגזר הקמעוני. שם עדיין שוררת שביתת נשק מוחלטת וכל צד שומר לא להרגיז את מתחרהו.



היוקרה שברכישת דיסקונט ניו יורק רבה, משום שעסקה כזו תאפשר להפועלים להגדיל את הפער מלאומי, ואילו ללאומי להדביק את הפער ולהשתוות לרמת הרווחיות של הפועלים, ואף לעבור אותה. דיסקונט ניו יורק רשם אשתקד רווח נקי של 63 מיליון דולר. הכללת רווחי דיסקונט ניו יורק ברווחי הפועלים או לאומי תגדיל מהותית את הרווח הנקי של הבנקים, בעיקר בשנה-שנתיים הקרובות שבהן צפויה רווחיות נמוכה.



העסקה גם תספק לבנק הרוכש מקורות מט"חים בהיקף משמעותי. היקף פיקדונות הציבור בדיסקונט ניו יורק מסתכם בכ-4.3 מיליארד דולר, בעוד שהיקף האשראי נמוך יחסית ומסתכם ב-1.8 מיליארד דולר. כלומר, לבנק עודף גדול מאוד של מקורות על פני שימושים, עובדה המעניקה אפשרויות לבנק הרוכש. כעת נותר לראות כיצד יתפתח המאבק בין שני הבנקים על רכישת דיסקונט ניו יורק, ואילו תוצאות לוואי יהיו לצעד זה.



המאבק עשוי להזכיר לוותיקי המערכת הבנקאית את המאבקים מהעשורים קודמים. בשנות ה-70 וה-80 התאפיינה מערכת הבנקאות הישראלית במירוץ חימוש בין שני הבנקים הגדולים - לאומי והפועלים (בסדר זה). שניהם פתחו סניפים תחת כל עץ רענן, גייסו עובדים, הקימו שלוחות על פני הגלובוס כולו, ונתנו זה לזה תשובות מהירות על כל יוזמה עסקית. רק בתחילת שנות ה-90 הגיעו ראשי הבנקים למסקנה שגדול זה לא בהכרח טוב, והחלו להתייעל - לסגור סניפים, להפעיל תוכניות פרישה ולצמצם את היקפי הפעילות בחו"ל שהניבו הפסדים כבדים (בעיקר ללאומי שאיבד את מעמדו כבנק הגדול במדינה).



גם המלצות ועדת ברודט למנוע מהבנקים לשלוט בתאגידים ריאליים עשו את שלהן, וגרמו לבנקים למכור שורה של חברות גדולות כגון כלל, דלק, כור, אפריקה-ישראל ומגדל. כאשר בנק הפועלים נמכר לקבוצת משקיעים פרטית בראשות טד אריסון ומשפחת דנקנר בספטמבר 97', היה ברור שמאותה עת ואילך ביצועי הבנקים ייבחנו בעיקר לפי שיעורי התשואה על ההון, ולא לפי הפריסה הסניפית בישראל ובחו"ל, או כמות העובדים המועסקים. תרמה לכך העובדה שמנהלי בנק הפועלים, המנכ"ל לשעבר עמירם סיון, היו"ר שלמה נחמה וסגנו דני דנקנר, חתמו על הסכמי שכר המקנים להם בונוסים נדיבים בהתאם לשיעורי התשואה על ההון והנכסים.



הפרטת הפועלים עוררה דיון בשאלה אם בנק בבעלות פרטית יכול להשיג תוצאות טובות יותר מאלה שישיג בנק בבעלות ממשלתית, כמו לאומי. כמעט חמש שנים חלפו מהפרטת הפועלים, ולפחות לפי התוצאות העסקיות והמאזניות, לא נראה שהבנק הפרטי פתח פער כלשהו בהשוואה ללאומי, הממשלתי. שני הבנקים הגדילו בחמש השנים האחרונות את תיקי האשראי והפיקדונות בשיעורים דומים. היתרון הקל שהיה להפועלים ברווחיות נשמר רוב הזמן.



גם בנתחי השוק של שני הבנקים בתחומים השונים נשמר הסטטוס קוו. לעומת זאת הפער שהיה בין הבנקים במונחי הון עצמי (לטובת הפועלים) נסגר, וכיום לשניהם הון דומה. הסיבה לכך היא מדיניות דיווידנד אגרסיווית יותר של הפועלים, שנועדה לשרת את הלוואות הענק שנטלו בעלי השליטה בבנק לצורך מימון רכישתו. חלק מהדיווידנד שחילק הפועלים עבר ללאומי, כנגד אשראי שהעניק למשפחת דנקנר.



העובדה שלא נפתח פער בין הבנקים מעלה תהיה, האם יש בכלל קשר בין סוג הבעלות לבין ביצועי הבנקים. בבנקאות הישראלית ניתן למצוא תופעות סותרות גם כאשר מדובר באותו סוג בעלות - ניתן ללמוד זאת מהשוואה בין שני בנקים פרטיים, המזרחי והבינלאומי , ומהשוואה בין שני בנקים הנמצאים בבעלות ממשלתית, לאומי ודיסקונט.



הבינלאומי נטל בשנים האחרונות סיכוני