מאת אורי אילון
הארכיון של הטלוויזיה החינוכית הישראלית עמוס בהן: "זהו-זה", "פרפר נחמד", "רגע עם דודלי", "קרובים קרובים", ואפילו המשדרים ללימוד אנגלית - כל אלה תוכניות מעוררות נוסטלגיה, שנהפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית. אבל בתחנה הקטנה, שתקציבה המקוצץ הוא 104 מיליון שקלים בשנה, מפיקים כיום תוכניות בודדות; כמחצית מהתקציב, שרובו מגיע ממשרד החינוך, מוקדש למשכורות של כ-500 העובדים.
בשבועות הקרובים אמור להתפרסם דו"ח של ועדה שמונתה כדי לבדוק את מצב התחנה. אם ימומשו המסקנות יפוטרו רוב העובדים, אולפני הטלוויזיה יושכרו וכל הפקות המקור יימסרו לחברות חיצוניות.
היום ב-16:00 יתקיים כינוס חירום בסינמטק תל אביב תחת הכותרת
"מתגייסים להצלת הטלוויזיה החינוכית". איגודי היוצרים - אמ"י, שח"ם
ואיגוד העובדים בקולנוע ובטלוויזיה - שיזמו את הכינוס מנסים למנוע את
סגירתו של המקום, שסיפק להם לא רק רגעים נוסטלגיים אלא גם פרנסה.
שר האוצר סילבן שלום, שרת החינוך לימור לבנת ושר התקשורת ראובן ריבלין
הוזמנו לכנס אך סירבו להגיע. לכנס יגיעו בין השאר מנכ"ל משרד התרבות
דוד לפלר, יו"ר ועדת החינוך של הכנסת זבולון אורלב, וראש החוג למחשבת
ישראל באוניברסיטה העברית הפרופ' אבי רביצקי. כמו כן יגיע הזמר
והשחקן יהורם גאון, שהשתתף בתוכנית המיתולוגית של החינוכית, "קרובים
קרובים". הנוכחים בכנס יתבקשו לחתום על עצומה הקוראת לכל רשויות
השלטון להגן על "שמורת טבע תרבותית המעשירה את החברה הישראלית ב37-
השנים האחרונות".
"פעילות חינוכית איננה עסק נדל"ן מכניס"
ארגוני היוצרים, המתנגדים ליישום המלצות הוועדה, שלחו מכתב לשרת
החינוך שבו הם מביעים חשש כי "מוסד חינוכי תרבותי חשוב עומד בפני סכנת חיסול. יש לפעול כדי שהטלוויזיה החינוכית לא תיפגע על ידי חסידי הפרטות למיניהם. פעילות חינוכית איננה עסק
נדל"ן מכניס".
בימים האחרונים הפיצו ארגוני היוצרים כרוז המגדיר את לבנת "אויבת
התרבות מספר 2" (לטענתם, ריבלין הוא האויב מספר 1 בשל תמיכתו בבעלי
ההון בתחום התקשורת). הם מאשימים אותה ב"חיסול הטלוויזיה החינוכית,
ביטולן של 830 שעות הפקות מקור בשנה וכניסתם למעגל האבטלה של 3,000
אמנים ויוצרים שמשתתפים בהפקות של הטלוויזיה החינוכית". בתגובה אומרת
לבנת: "הם מסתערים מבלי לדעת במה מדובר. אין להם כל יסוד מבוסס להניח
את הדברים הללו. כאשר אציג את התוכנית לרפורמה בטלוויזיה החינוכית,
גם אמ"י ושח"ם יבינו שהאמנים והיוצרים רק ירוויחו ולא להיפך".
הטלוויזיה החינוכית הוקמה ב-1965 בכספי תרומה של משפחת רוטשילד.
ב-1969 סופחה למשרד החינוך כיחידת סמך הפועלת בפיקוחו. בשנות ה-90
התרחבו שידורי התחנה וכעת היא משדרת בשעות קבועות בערוץ 1, בערוץ 2,
בערוץ 10 ואף מחזיקה בערוץ משלה. ואולם אבטלה סמויה, חוסר יעילות
וקיצוצים חוזרים ונשנים בתקציב (מ-1998 ועד היום הוא קוצץ בכ-40%)
הביאו אותה למשבר חמור.
לפני כשנה הורתה לבנת על הקמת ועדה, שלישית במספר, לבדיקת מצב
החינוכית, "מתוך רצון להכריע לגבי עתידה בהקדם ובכך לשים קץ למצב
המתמשך של חוסר ודאות השורר בה בשנים האחרונות". הוועדה היתה אמורה
לפרסם את מסקנותיה בסוף נובמבר האחרון, אבל הדבר מתעכב מאז שהוגשה
לשרה טיוטת הדו"ח הסופי לפני כשלושה חודשים. הדומיננטי בין חברי
הוועדה (שלא נקבע לה יו"ר) הוא עו"ד צבי האוזר, לשעבר יו"ר המועצה
לשידורי כבלים ולוויין ומקורבה של לבנת - דומיננטי עד כדי כך שהוועדה
קרויה בפי רבים על שמו. החברים הנוספים הם משה ליאון, לשעבר מנכ"ל
משרד ראש הממשלה; הד"ר יובל קרניאל, מנהל החטיבה למשפט, תקשורת
וטכנולוגיה במכללה האקדמית למשפטים; ודני בלוך, שהיה מעורכי העיתון "דבר". בסופו של דבר יפורסם הדו"ח בצירוף הסתייגויותיו של בלוך, התומך בסיפוח הטלוויזיה החינוכית לרשות
השידור והשארתה כיחידה מפיקה.
בימים אלה בוחן משרד החינוך את ההמלצות, כדי שלא ייקברו עם עשרות
הדו"חות הקודמים שעסקו בתחום התקשורת בישראל. לבנת מנסה לשכנע את
משרד האוצר להעמיד לרשותה את הסכום הנדרש ליישום ההמלצות - רובו
יוקדש לפיצוי מאות עובדי התחנה שיפוטרו. לטענת חברי הוועדה, השקעה
גדולה כעת תחסוך כסף רב בעתיד. הם מדגישים כי דו"ח מבקר המדינה גילה
שעלות הפקת תוכנית באולפני החינוכית ב-1996 היתה גבוהה בכ-58% מעלותה
של רכישת תוכנית מחברת הפקה חיצונית. לטענתם, הפיכת הטלוויזיה
החינוכית לגוף שרק מזמין הפקות מקור, ולא מצלם אותן בעצמו, תאפשר
להגדיל את כמות התוכניות באופן משמעותי. עם זאת, לבנת תיתקל כנראה
בקשיים. לדבריה, עוד לפני הקמת הוועדה דרש ממנה האוצר לסגור את
התחנה. גם היחסים העכורים בין לבנת לשר האוצר לא יתרמו לשיתוף הפעולה
הנחוץ ליישום תוכנית ההבראה.
"שירות השידור הציבורי האמיתי של ישראל"
עו"ד יוסי עבאדי, שמייצג את עובדי הטלוויזיה החינוכית, אומר כי "הטעות
היסודית של הוועדה היא במינון השינוי שהיא מציעה. ברור שיש צורך
בהבראה, אך אני לא חושב שאפשר לבסס את השידור הציבורי על מטה שמזמין
תוכניות מבחוץ. יש הפקות שלא יכולות להיעשות באמצעות קבלנות חיצונית,
כי יש משמעות למוסד שמתמחה וצובר את הידע המקצועי, שחברה פרטית לא
תוכל לצבור. קיצוצי התקציב גרמו לכך שבמשך השנים קוצצו ההפקות
החיצוניות, והחשש הוא שאותו דבר יתרחש גם בשנים הבאות. יקבעו תקציב,
אך הוא ייעלם במשך השנים.
"לדעתי, הטלוויזיה החינוכית היא שירות השידור הציבורי האמיתי של מדינת
ישראל, יותר מערוץ 1. את מה שהוועדה הציעה היה יותר נכון ליישם לגבי
ערוץ 1, שם אין בעיה להפריט את מחלקת הספורט והחדשות. החינוכית,
לעומת זאת, מממשת את הייעוד הציבורי שמוטל עליה, ולכן הידוק הקשר עם
משרד החינוך הוא חיובי באופן עקרוני. אבל חבל לוותר על השילוב של
השידור הציבורי בערוצים המסחרי
בינתיים, זהו-זה
הארץ
11.7.2002 / 11:52