"מה יש לכם נגד עשירים? מה קרה, נהפכתם לקומוניסטים?" - כך שואלים אותנו לעתים בשנה האחרונה, כנראה על רקע העיסוק של התקשורת בעניינים של פערי הכנסה ושכר הבכירים.
אז ראשית, לא מדובר רק בנו. פערי ההכנסה בין העשירים למעמד הביניים המסורתי הם כיום הנושא הפוליטי החם בעולם. בארה"ב, למשל, הנשיא ברק אובמה מתבטא מדי שבוע בנוגע לתוכניתו להגדיל את המס על בעלי הכנסות גבוהות. התוכנית שאובמה מקדם כבר זכתה לכינוי "חוק באפט", ואובמה אינו מחמיץ הזדמנות לספר, בפעם המי יודע כמה, כי המזכירה של וורן באפט משלמת שיעור מס גבוה מזה של הבוס שלה.
בפנייה מצולמת לאומה לפני שבועיים שאל אובמה את הציבור האמריקאי: "האם אנחנו רוצים להמשיך לתת הטבות מס לאנשים כמוני, כמו באפט או כמו ביל גייטס, שלא צריכים אותן, או שאנחנו רוצים להשקיע בדברים שמאפשרים לכלכלה לצמוח ולשמור על ביטחוננו".
ואם מישהו חשב לענות לנשיא האמריקאי משהו על העסקים ומקומות העבודה החדשים שהעשירים יוצרים, אובמה מיהר להקדים אותו: "השוק החופשי הוא הכוח הכלכלי הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. אבל במדינה הזאת, שגשוג כלכלי מעולם לא חילחל מטה מהעשירים המעטים. שגשוג תמיד הגיע מלמטה, ממעמד ביניים חזק".
נכון, אובמה נמצא ערב בחירות לנשיאות, והוא מנצל את העובדה שהיריב הרפובליקאי שלו הוא מיליונר התומך, כמו כל המפלגה שלו, בהמשך מתן הקלות מס לעשירים - כדי לאסוף נקודות פוליטיות קלות. ובכל זאת, העם האמריקאי מתלבט עתה יותר מאי פעם ב-20 השנים האחרונות בשאלה אם להמשיך לקדש את ה"חלום האמריקאי" של התעשרות מהירה מעל לכל שיקול אחר, או לבדוק לעומק את מערכת היחסים בין העשירים, שוק ההון, והמערכת הפוליטית, ואת האופן שבו היא משפיעה על התהליך הדמוקרטי.
גם אצלנו החל בשנה האחרונה דיון על פערי ההכנסות בין המאיון העליון לכל השאר. בשבוע שעבר הוצת השיח בעקבות דו"ח של האו"ם על רמת האושר (ב-א') במדינות המערב, שבו נטען שפערי ההכנסה משפיעים על האושר הלאומי והאישי של התושבים יותר מאשר רמת העושר (ב-ע') המוחלטת.
נתניהו קבר את הגרסה הישראלית
גם בישראל קודמה גרסה של "חוק באפט", בדמות מס מיוחד על הכנסות גבוהות של יותר ממיליון שקל בשנה, שאותו הציע צוות המיסוי של ועדת טרכטנברג. אלא שבמקרה שלנו החוק נפל עוד לפני הצבעה במליאת הכנסת.
מי חיסל אותו? ועדת הכספים היא האחראית הרשמית לקבורה, אבל יו"ר הוועדה משה גפני הבהיר בשבוע שעבר: "קיבלתי מסרים מהממשלה שלפיהם לא צריך למהר בעניין". תרגום: ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוריד את החוק מעל סדר היום, כנראה בתמיכתו של נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, שמעולם לא התלהב ממנו. הסיבה, ככל הנראה, היא חשש מפני מעבר של בעלי הון לחו"ל.
אלא שבשונה מבארה"ב, בישראל יש מחסור מוחלט בנתונים אמינים על פערי השכר. במלים אחרות, אין לנו מושג על רמת העושר או העוני הנכסי של תושבי ישראל.
הנה, רק בפברואר האחרון כתב הסטטיסטיקן הממשלתי, שלמה יצחקי: "בישראל אין מידע מלא ומקיף על התחלקות הרכוש מאז שנות ה-60. בהיעדר דיווח סטטיסטי על התחלקות הרכוש במדינה - הפיסי והפיננסי - אין תמונה עובדתית שלמה ונכונה בדבר חלוקת העושר המאפשרת לציבור בישראל ולקובעי המדיניות לקבל החלטות מושכלות בדבר ניהול סיכונים וצמצום פערים חברתיים". ואת זה אומר האיש שאמור לאסוף ולנתח את המידע הזה.
כשמוסיפים לאי הוודאות הזאת את גל הפרסומים האחרונים על שכר המנהלים הבכירים בחברות הנסחרות בבורסה ובמערכת הבנקאית, לא פלא שיש בציבור הרחב צמא למידע על מצבו האמיתי, באופן מוחלט ובאופן יחסי. הציבור רוצה לדעת יותר, גם על המציאות עצמה וגם על התהליכים שיצרו את המציאות הנוכחית - והוא בעיקר מעוניין להבין את התהליכים שיכתיבו את המגמה בשנים הבאות.
כולם רוצים להיות עשירים
בתשובה לשאלה שעמה פתחנו, אנחנו מבקשים להבהיר: אין לנו דבר נגד עשירים. למעשה, כלל לא היינו מתנגדים להצטרף לשורותיהם, והעובדה שזה עוד לא קרה היא תקלה שלא נתנגד אם תתוקן בעתיד. ה"בעיה" שלנו, היא כיצד נוצר העושר הזה - ובעיקר איזה מסר הוא משדר לציבור ולדורות הבאים.
לאיש בישראל אין טענות ליזמים שבנו חברות, יצרו מוצרים או סיפקו שירותים, ראו ברכה בעבודתם והרוויחו הרבה כסף. יש לא מעט כאלה: כמה מהשמות שעולים בזיכרון הם גיל שוויד מצ'קפוינט, רמי לוי מרשת המרכולים הנושאת את שמו, סטף ורטהיימר מישקר, וקובי ריכטר מיצרנית הסטנטים מדינול.
כל אלה נהפכו לגיבורי תרבות מקומיים, שאיש מהם אינו נרתע מלהשתמש בכל תרגילי השכר, האופציות והמסים שהחוק מאפשר כדי למקסם את הכסף בחשבון האישי שלהם. גם מבלי להבין בכלכלה או לנתח את החברות האלה לעומק, כל אחד מבין שחברי הרשימה הזו אמנם 'עשו לביתם', אבל הם גם שיפרו את מצבם של רבים אחרים.
לעומתם, לרבים יש ביקורת על עשירים מהסוג השני: אלה שניצלו קשרי שלטון, שווקים בלתי תחרותיים, מערכים חברתיים או יתרון בלתי הוגן אחר כדי להתעשר על חשבון אחרים - מבלי שיצרו ערך מוסף כלשהו לכלכלה ולחברה.
במלים אחרות, השאלה העקרונית אינה אם ראוי להיות עשיר, אלא איך מתעשרים. אפשרות אחת היא לעשות זאת בעולם של משחק סכום אפס (Zero sum game), שבו כל 1,000 שקל שמגיעים לכיסו של המתעשר הם על חשבון שקל אחד שנקלח מכיסם של 1,000 איש. הדוגמה הקלאסית: מונופול, או חברה בשוק בלתי תחרותי שבו המחירים גבוהים ללא הצדקה, השירות גרוע והרווח של בעל החברה הוא עצום.
החלופה היא להתעשר בעקבות שיתוף פעולה שבו הסכום עולה על חלקיו, כלומר משחק שאינו מסוג סכום אפס (non zero). דוגמה: חברה כמו ישקר, שבה צוות של הנהלה מגובש, הפועל יחד זה עשרות שנים, יצר אימפריה עסקית בינלאומית וגרם לצוות ההנהלה כולו להתעשר בזכות שנים של שכר ובונוסים בהתאם לביצועים.
ברמה הלאומית, שוודיה, למשל, היא דוגמה להתעשרות שאינה נובעת ממשחק סכום אפס: במקום לקדש את איש העסקים הבודד שמנצח את האחרים, כאילו הכלכלה היתה שולחן פוקר, התמקדו השוודים במשך עשרות שנים בעבודת צוות ופיתוח מוצרים חדשניים לשוקי יצוא. כך נהפכה שוודיה למדינה עשירה שיכולה להרשות לעצמה להציע שירותים חברתיים מקיפים ואיכותיים. במובן הזה, רוב השוודים "עשירים".
מתוך הנחה שרוב הציבור מעוניין להיות עשיר, עולה גם שאלה מרכזית של חינוך ושל מסרים העוברים לצעירי הדור הבא. כשילד מקבל הדרכה מאביו או כשסטודנט מתחיל ללמוד בשנה א' בחוג למינהל עסקים, אפשר ללמד אותם כי השווקים הם ג'ונגל אכזרי שבו כולם מנסים לחסל את השני, והזוכה הוא אחד הבודדים שיישאר עומד בסוף המשחק. כלומר: החיים הכלכליים הם משחק סכום אפס, כזה שבו בודדים יתעשרו, על חשבון האחרים. במידה רבה, זוהי התרבות ששלטה בוול סטריט וכנראה גם בחלק מהכלכלה הישראלית. בתוך הארגון שלך, אתה הורג או נהרג. בענף שבו אתה פועל - אתה מכה את המתחרים או שהם מחסלים אותך.
לחלופין, אפשר ללמד את הצעירים שבמערכת של שיתוף פעולה ויצירת חידושים והתייעלות, יוצרים ערך נוסף עבור כולם - גם אם תמיד יהיו כאלה שירוויחו יותר מאחרים. המסר החלופי יכול להיות: "כדי להתעשר אל תנסה לנצח לבד, ואל תנסה להרוויח על חשבון לקוחות שבויים או חסרי מידע. במקום זאת, נסה ליצור שיתופי פעולה רבים ככל האפשר, שיניבו מוצר או שירות פורץ דרך שאותו תמכור בכל העולם. התוצאה אולי תהיה שאתה תתעשר, אבל גם אחרים".
שתי השיטות עובדות, לפחות עבוד חלק מהאנשים, אבל יש היגיון בלבחור את המסר השני. אם מישהו חושב שהמסקנה הזאת נשענת על חשיבה או תפישת עולם "חברתית" - הוא טועה. אלפי שנים של התפתחות אנושית פשוט הוכיחו ששיתוף פעולה וחלוקה הוגנת של הרווחים תמיד יצרו יותר עשירים מכל חלופה של "אחד לוקח את הכל".