נצרת: מלונות בוטיק, ברים ועלייה במספר התיירים

ברגע שאתם רואים מקום חניה פנוי בכניסה לנצרת, אל תחשבו פעמיים - תתפסו אותו. מצוקת החניה במרכז העיר הערבית הגדולה בישראל היא רק סיבה אחת לחנות מיד כשמגיעים לעיר, אבל לא היחידה: "השילוט בכבישים בנצרת הוא בגדר המלצה בלבד", אומר לנו אחד הנהגים שליווה אותנו במהלך הסיור בעיר, תוך כדי שהוא מוביל את המכונית לרחוב שתמרור אין כניסה אדום בוהק מתנוסס בתחילתו.

בגרסתו תומכות המכוניות שנוסעות מולנו - אף אחת לא מופתעת מהמכונית הנוסעת נגד התנועה ברחוב החד-סטרי. "מי שיצליח לנהוג בנצרת בלי לעשות תאונה, יכול לנהוג בכל מקום בעולם", מוסיף הנהג בגאווה.

מצוקת החניה היא בעיה ישנה בעיר, אבל בשנתיים האחרונות, אחרי שהתייר הישראלי גילה את העיר, היא מעמיקה והולכת. אלה כמובן צרות טובות. "התחושה היא של עיר קוסמופוליטית. יהודים, ערבים, נוצרים, מוסלמים ותיירים - כולם כיחידה אחת. אני מרגישה שאני הולכת בחו"ל", מתארת אורלי מרמת השרון, שהגיעה לחופשה בעיר. "זו לא הפעם הראשונה שלי בנצרת, אבל הפעם זה שונה - משהו קרה כאן, התחדש, כאילו העיר קיבלה נשמה וחזרה לחיים".

התחושה של אורלי נכונה. נצרת נמצאת בתנופה תיירותית שקשה לפספס: בשנתיים האחרונות חלה עלייה של 39% בלינות התיירים הישראלים בעיר; נבנו כ-350 חדרי אירוח חדשים ונפתחו יותר מעשר מסעדות חדשות. כמו כן נפתחו בה מיזמי תיירות חדשים, כמו מרכז מרים הבינלאומי, שמציע סיור וירטואלי בעקבות חייה של אמו של ישו.

"לפני עשר שנים לא היה כאן כלום, וכיום העיר היא מעצמה קולינרית", מתאר טארק שחאדה, מנכ"ל עמותת התיירות בנצרת, את המהפכה בעיר.

דוחול, השף המיתולוגי והמוכר של מסעדת דיאנא, שכה מזוהה עם העולם הקולינרי של נצרת ושהיה בעשור הקודם הנציג היחיד שלו, כבר לא לבד. "בתל אביב עשר מסעדות שנפתחות בתוך כמה שנים לא ירשימו אף אחד, אבל כשמדובר בעיר ערבית בצפון, זה בהחלט מרשים", אומר חיליק גורפינקל, מבקר המסעדות של אתר מפה.

לא רק המספר מרשים, אלא גם אופיין הייחודי של המסעדות שנפתחו בנצרת משחק כאן תפקיד: אחת המסעדות המובילות בעיר, שבה לא תוכלו למצוא מקום בסוף השבוע מבלי להזמין מראש, היא מסעדת סודפה שנמצאת בכיכר המעיין. המסעדה שוכנת במבנה ישן בן 200 שנה שהשתמר מתקופת האימפריה העות'מאנית, עם קירות אבן עבים, תקרות מקומרות, חלונות מקושתים ובאר המים שנמצאת בחצר הפנימית של מתחם המסעדה.

עוד לפני שהלילה התחיל, בסודפה ("מקריות" בערבית) כבר יושבים זוג תיירים עם כוסות יין ולצדם גבר שמחכה לזוגתו עם כוס וויסקי. קשה שלא להבחין בבר, הנשקף מהוויטרינה, כבר עם הכניסה למתחם. "זה בכוונה", אומרת מארי אבו ג'אבר, בעלי המסעדה. "רציתי להדגיש את עניין האלכוהול, שהוא חלק מהתרבות של המגזר הערבי. משום מה מנסים להחביא את זה כי יש על זה כל מיני דעות קדומות, אבל אני כן גאה בזה".

האלכוהול נשפך גם במקומות אחרים בעיר, אף שהיא מוסלמית ברובה. לפני כשנה פתח הישאם חליליה את בר מיסק, שעיצובו לא נופל מכל בר תל אביבי יוקרתי. גם במלון הבוטיק וילה נצרת פתחו באחרונה בר בחצר האחורית של המלון, מתוך ידיעה כי הציבור בעיר צמא לכך.

אבל את האלכוהול הייחודי מצאנו במקום אחר. במסעדת אלרדא, הנושאת את תג "מומלץ מפה" של אתר מפה, ואף היא נמצאת במבנה עתיק ויפהיפה. לצד קירות האבן, הריהוט העתיק ותמונה גדולה של אום כולתום ("המוסיקה שלה היא היחידה שאנחנו משמיעים בשעות הלילה") שומר בעלי המקום, דהאר זידאני, יותר מ-30 בקבוקי קוניאק, ארמניאק ורום בארון זכוכית מיוחד בכניסה למסעדה. "אני רוצה לפתוח לאנשים את האופקים לעולם אחר, שלא ישתו רק וודקה וג'וני ווקר כל הזמן", הוא אומר.

בניגוד לדימוי המקובל, המסעדות החדשות שקמו בעיר לא מגישות אוכל ערבי קלאסי, אלא שילוב בינו למטבח המערבי. כך לדוגמה, מהמטבח של מסעדת סודפה יוצאת מנת טריו בשר שכוללת צלעות כבש, פילה עגל וסינטה, אך גם מנה של טאג'ין שרימפס בתנור עם טחינה ובצל. באלרדא התפריט מציע מנות בשריות כמו קבב כבש ועגל בגריל, לצד מנות פתיחה של טרטר סלמון מעושן.

"המסעדות החדשות בעיר פונות גם לקהל המקומי, וזכותו לרצות מאכלים שהם לא רק אוכל ערבי", אומר גורפינקל. רפרוף קל בתפריט יראה כי גם המחירים מערביים. למשל, פירות ים במחיר של עד 90 שקל, ומנות בשריות במחירים של עד 130 שקל. "איפה כתוב שערבי צריך למכור בזול?", משתומם גורפינקל. "אנשים ששילמו את המחירים האלה בנצרת ומתלוננים על כך, שילמו יום לפני כן את אותו המחיר על מנה דומה בתל אביב, אז לא צריך להיות צבועים".

באחרונה אף יצא ספר המכתיר את המהפך הקולינרי בעיר וסוקר אותו, מאת אלינוער רבין, המחברת ספרי בישול. "העיר נהפכה למעוז קולינרי מרתק", כותבת רבין בספרה, "ממסעדות שהציעו חומוס וטחינה, צלעות טלה על הגריל ובקלאווה, נהפכו בזמן כה קצר למסעדות גורמה שמגישות מנות שאינן מביישות את המסעדות הטובות בישראל".

ואולם למרות דברי ההלל של המבקרים ולמרות תנועת המבקרים הגוברת בעיר, רוב המסעדנים עדיין מסתמכים על הסועדים המקומיים בתור מקור הפרנסה העיקרי. "התיירות לנצרת מאוד-מאוד שבירה. יכול להיות שמחר יקרה אירוע ביטחוני בעיר, ואנשים עלולים להפסיק להגיע", אומרת אבו ג'אבר.

לא רחוק ממסעדת סודפה, הוקם לפני כחצי שנה מלון הבוטיק וילה נצרת. עד הקמתו שימש המבנה בית ספר יסודי, אך כשהסתיים החוזה של העירייה עם מועצת העדה האורתודכסית, שלה שייך הבית, קפץ על המציאה אמיר שחאדה בן ה-31, אדריכל במקצועו, והחליט להסב את המקום למלון בוטיק.

"אהבתי מאוד ללמוד אדריכלות, אבל אחרי שבניתי כמה וילות הבנתי שזה לא בשבילי, עם כל הביורוקרטיה שכרוכה בכך. יצאתי לטיול של שנה באפריקה, וכשחזרתי החלטתי לעבור לתחום המלונאות", מספר שחאדה, שהשקיע במקום הון עצמי של 3.5 מיליון שקל.

וילה נצרת מצטרפת לשורה של בתי מלון חדשים שקמו בעיר בשנתיים האחרונות, ובהם גולדן קראון אולד סיטי, גרדניה ומלון נוטרדם. בכלל, התנופה בתחום התיירות בעיר בעיצומה: מינהל מקרקעי ישראל שיווק באחרונה שתי חלקות שמיועדות אף הן להקמת בתי מלון, ועוד שלושה בתי מלון נמצאים כרגע בהליכי בנייה ואמורים להוסיף לעיר עוד כ-430 חדרים.

בית המלון החדש של אמיר שחאדה כולל 18 חדרים בשתי קומות. מראה קירות האבן בחזית משווים לו מראה עתיק, אבל כבר בכניסה מבינים שמדובר במלון בוטיק מודרני בעיצוב נקי. למרות זאת, המחירים רחוקים מאוד מהמקובל במלונות בוטיק חדשים (450-500 לילה שקל בסוף שבוע, כולל ארוחת בוקר).

בנצרת תוכלו למצוא גם מחירים נמוכים מאלה - 90 שקל ללילה - אם תבחרו לישון בחדר משותף עם עוד תיירים באחד משני בתי ההארחה בעיר, כמו אכסניית פאוזי עזאר ואכסניית אבו סעיד. מקומות אלה מעודדים תרבות תרמילאית, שהישראלים אוהבים כשהם במזרח הרחוק, אבל קצת נרתעים ממנה כשהם בישראל.

מי שהפך את נצרת ליעד חביב על תרמילאים - זרים וישראלים כאחד - הוא מעוז ינון, 37, מבנימינה. לפני שבע שנים הוא פתח את אכסניית פאוזי עזאר בעיר העתיקה בבניין אחוזה יפהפה שהיה נטוש עד אז. הבית, עם חצר פנימית רחבה, תקרות גבוהות מעוטרות בציורים מלפני יותר מ-100 שנה, מציע לאורחים מטבח ומקרר משותף. "כל אחד קונה את האוכל שלו ושם עליו מדבקה עם שמו, וככה השאר יודעים לא לגעת", אומר ינון.

מאז פתח ינון עוד בית הארחה בנצרת, אל מוטראן, עם שותפתו אימאן זועבי. "אין לנו בריכה וג'קוזי כמו בבית מלון", אומרת זועבי, "ואפילו בחרנו שלא להכניס טלוויזיה, מתוך מטרה שהאורחים שלנו יגיעו לחוויה מגבשת ולא יישארו בחדרים".

בסופי שבוע, בחגים ובחופשת הקיץ מתמלאים בתי הארחה במשפחות עם ילדים ובמשפחות רחבות שרוצות לבלות יחד. לתיירים מחו"ל, לעומת זאת, האפשרות של בתי הארחה מושכ במשך כל ימי השנה: "כשאני מטיילת אני לא יכולה להרשות לעצמי לשהות כל יום במלון, אז אני ישנה בחדרים משותפים עם עוד אנשים, זה לא מפריע לי", מספרת אסתר אוסטראך מקנדה, גמלאית בשנות ה-60 לחייה, שלנה בחדר משותף באכסניית פאוזי עזאר.

אוסטראך אולי חוסכת בלינה, אבל את הכסף היא לא משאירה בארנק. כמה דקות לאחר שסיימה לארגן את התרמיל שלה לקראת סיור בעיר, היא רכשה ב-270 שקל כריות שנמכרו באכסנייה ויוצרו ברשות הפלסטינית. "קנית אותן בגלל הערך המוסף שלהן?", התעניינו. "לא, הן פשוט יפות בעיני".

ינון מאזין לדבריה של אוסטראך ואומר: "זה בדיוק ההבדל בין התיירות הצליינית לתיירות התרמילאית. התרמילאי הוא צרכן של תרבות, בתי קפה, חנויות וגלריות, הכסף שלו מתפזר ברשת עסקים רחבה יותר מזה של התייר הצלייני, שמשרד התיירות פונה אליו. אסתר תשקיע פחות על מיטה, אבל התרומה שלה לעסקים המקומיים יכולה להיות פי עשרה מהתייר הצלייני, שמשלם כ-50 דולר ליום כולל לינה ותו לא".

ובכל זאת, קובל ינון, בתי הארחה הפונים לתרמילאים לא נהנים מתקציבי השיווק והפרסום של משרד התיירות בחו"ל - והם נאלצים להסתמך על פרסום העסקים בדרכים יצירתיות. ינון, למשל, מפיץ את בית ההארחה בעיר באמצעות אירוח עיתונאים מכל העולם, ובהם טוני וילר, מייסד מותג ספרי הטיולים "לונלי פלאנט", ששהה באכסניית פאוזי עזאר כמה פעמים בעבר, ונותן לה זה שנים מקום של כבוד בספריו.

כך גם זועבי עוקבת מקרוב אחרי הפרסומים לגביה באתר Tripadvisor, שבו קיבלה ציון 4.5 מתוך 5, וגם מנסה להתחרות במחירים המוצעים באתר Booking, שממנו מגיעים אליה לקוחות רבים.

"אנחנו מבזבזים כאן שוק איכותי", אומר ינון. "משרד התיירות אומר בהודעות ליחסי ציבור שהוא רוצה לתמוך בעסקים קטנים, אבל זה לא קורה בפועל, כי הוא לא מעודד תיירות עצמאית, אלא רק תיירות צליינית שמנ ספקת את רשתות בתי המלון הגדולים, ולא את בתי ההארחה - וגם לא את המסעדות, החנויות והסוחרים בעיר".

אנחנו יוצאים מפאוזי עזאר והולכים לסיור בשוק העיר העתיקה. אורלי צודקת, הצעידה בסמטאותיה הציוריות של העיר מרגישה לגמרי כמו חו"ל. אלא שלאחר הליכה קצרה עולה תחושה מוזרה שמשהו כאן לא תקין. היופי מסיח את תשומת הלב, אבל בסוף נופל האסימון: הדלתות סגורות, החלונות מוגפים - העיר העתיקה מתה.

בתי ההארחה של ינון וזועבי הם היהלומים בכתר הנטוש של העיר העתיקה, שנשארה מאחור. אנחנו חולפים על פני בבית הקפה השכונתי אבו סאלם. זקני העיר יושבים יחד ומדברים על ענייני היום-יום תוך כדי שתיית כוס תה עם שברי אגוזי מלך. מלבדם אין איש בבית הקפה. גם בקפה דיוואן אל סראיה שנמצא במרכז השוק, הידוע בקדאיף המפורסם של אבו אשרף, יושבת בשעת צהריים רק לקוחה אחת, תיירת מקנדה, בשעה שבעיר מסתובבים מאות תיירים.

"אלה חבלי לידה קשים. המצב בעיר העתיקה דומה לניסיון להחיות את המת", מתאר שחאדה, מנכ"ל עמותת התיירות של העיר, את המצב הבעייתי. "עם השנים השוק בעיר העתיקה וכל האזור המסחרי שבו דעך. לקראת תוכנית נצרת 2000, שנועדה להכין את העיר לקראת אירועי חגיגות 2,000 שנים להולדת ישו ולקראת ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השני, סגרנו בשלבים חלקים מהאזור והיו עסקים שלא שרדו את השיפוצים. גם האינתיפאדה השנייה עצרה את התיירות והעובדה שנפתחו קניונים ומרכזים מסחריים אחרים רק הרעה את המצב".

במשרד התיירות מודעים לעניין וניסו לפתור אותו, בין היתר, בהשקעה של 6 מיליון שקל בשיפוץ התשתיות באזור. ואולם השקעה זו רחוקה מלפתור את המצוקה האמיתית של העיר העתיקה: "הם התעסקו בבלטות, שיפצו את הרצפה, דאגו לתאורה וסידרו דלתות יפות לחנויות, אבל זה לא יעזור כי אף אחד לא רוצה לפתוח כאן כלום. הכל נטוש", אומר ינון.

"שום דבר מכל הדברים החדשים שנצרת גאה בהם לא קורה בעיר העתיקה, שנשארת ריקה מעסקים קטנים וריקה מתיירים ולקוחות שנכנסים אליה כדי לערוך קניות. אני סיימתי להשקיע בפריפריה, ואני אומר את זה בכאב. הקמתי עסק שלקח לו קרוב לחמש שנים עד שנהפך לרווחי. עברתי כאן את מלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה וזה מרגיש כמו סולמות וחבלים. אני משקיע בשיווק וקידום המקום, בזמן שאני רואה את הממשלה משקיעה מיליוני שקלים באבנים", אומר ינון.

כשהבין משרד התיירות כי אין טעם להשקיע כרגע עוד בתשתיות, הוא החל לנסות לעודד יזמים בעזרת מענקים: מענק של 30% מההשקעה הכוללת להקמת עסקים קטנים בנצרת ושל 24% מההשקעה הכוללת להקמת צימרים ובתי הארחה. בהתאם, אושרו ב-2011 מענקים בסך 812 אלף שקל לשבע בקשות להקמת עסקים קטנים בעיר העתיקה, ומענקים בסך 810 אלף שקל לשבע בקשות להקמת 51 יחידות אירוח בעיר העתיקה.

ואולם עדיין מוקדם לחגוג. "גם עסקים שזוכים למענק נמצאים בבעיה, כי הם עדיין צריכים להשלים את יתרת ההשקעה והבנקים לא ממהרים לתת ליזמים האלה הלוואות, גם כי מדובר בעסק תיירותי בנצרת, שנחשב עסק בסיכון גבוה, וגם כי היזם הוא ערבי", אומר שחאדה. "כרגע אנחנו מנסים לפתור את המצב בעזרת עמותות וקרנות שיסייעו ליזמים ויעניקו ערבויות לבנקים".

העירייה, מצדה, מנסה לעודד יזמות בעזרת הטבות בארנונה לעיר העתיקה בלבד - מ-75% הנחה בשנה הראשונה ועד 25% בשנה השלישית, וגם הפחתת בסיס המיסוי ב-30%, שאמור להיות מאושר בצו המסים הנוכחי.

"אני לא אומרת שהמצב מצוין, אבל צריך להסתכל על הדברים עם קצת יותר אופטימיות", אומרת זועבי, ששנתיים לאחר שפתחה את בית ההארחה, הקימה בעיר העתיקה חנות לעבודות יד של אמנים מקומיים, מתוך מטרה להחזיר לחיים את המסחר בעיר העתיקה. "אני מודה שכיום עדיין אין הצדקה לעסקים של מסחר בעיר העתיקה, אבל מישהו צריך להתחיל בזה. היזמים מחכים לראות מה יעלה בגורל החנות שלי. אם אני אצליח הם יחקו אותי, ואם לא - הם יגידו 'אמרתי לך'".