האם המחאה החברתית תתחדש בקיץ? השאלה הזו, לצד השאלה מה צריכות להיות מטרותיה של המחאה המחודשת, תלויות ללא מענה. לפחות בעניין האחרון אנחנו יכולים לספק עזרה קלה, ולצטט מפיו של כלכלן אמריקאי בכיר, כאשר נשאל על ידינו מהו צדק חברתי. "זה קל", הוא ענה בלי להסס, "צדק חברתי זה שוויון הזדמנויות".
הקלות שבה האמריקאים מגדירים לעצמם מטרות מעוררת קנאה, וכך גם הפשטות של אותן מטרות. שוויון הזדמנויות הוא אכן מטרה פשוטה להבנה, שבמידה רבה מקפלת בתוכה את עיקרי המהות של צדק חברתי. מדינה שבה כל אדם יכול לממש את הפוטנציאל הגלום בו, ללא קשר לרקע שלו או לתנאי הפתיחה שמהם צמח, תהיה בהכרח מדינה שוויונית, הגונה וצודקת יותר. היא תהיה גם מדינה עשירה ומסופקת יותר, כי בהכרח כאשר כולם ממצים את הפוטנציאל שלהם - הצמיחה גבוהה יותר והסיפוק האישי רב יותר.
חינוך שווה חינם הוא הבסיס לשוויון הזדמנויות
בהנחה שנסכים כי שוויון הזדמנויות הוא ההגדרה הקולעת והפשוטה ביותר לשאיפה לצדק חברתי, נידרש לשאלה איך בדיוק מבטיחים שוויון הזדמנויות? כאן העניינים כבר נהפכים להרבה פחות פשוטים. התשובה האמריקאית הפשטנית תהיה שכל מדינת רווחה מודרנית מקיימת בפועל שוויון הזדמנויות. משמע, מדינה שמספקת לכל הילדים בה את הצרכים הבסיסיים הנדרשים כדי לממש את הפוטנציאל שלהם - חינוך (שווה) חינם, בריאות חינם ותמיכה סוציאלית בסיסית חינם - היא מדינה שמספקת שוויון הזדמנויות.
ספק אם בישראל תהיה הסכמה על תשובה דומה. שוויון ההזדמנויות הישראלי הוא חמקמק הרבה יותר, וכלל לא ברור אם הוא קיים.
ראשית, לפחות שתי אוכלוסיות בעליל אינן נהנות משוויון הזדמנויות. החרדים, שאינם לומדים לימודים כלליים ואינם שואפים להשתלב בחברה הכללית, בוודאי שאינם ממצים את הפוטנציאל שלהם. המצער במקרה שלהם, שהם גם אינם שואפים למצוי הפוטנציאל שלהם - לפחות לא כפי שהחילונים מגדירים את הפוטנציאל הזה (החרדים כנראה יחלקו על ההגדרה הזו. לדידם, הם דווקא ממצים בהחלט את הפוטנציאל שלהם, לעסוק עד כמה שיותר בלימודי קודש).
גם ערביי ישראל בעליל אינם ממצים את הפוטנציאל שלהם, אבל במקרה שלהם זה לא נובע מבחירה. ללא צל של ספק, האזרחים הערבים אינם נהנים משוויון הזדמנויות בחברה הישראלית - הם עניים הרבה יותר, מערכת החינוך שלהם מדורדרת, הרשויות המקומיות שלהם כושלות ושוק התעסוקה הישראלי חסום בפניהם במידה רבה. שיעורי האבטלה הגבוהים של אקדמאים ערבים, כאשר מרביתם נאלצים להתפשר על עבודות שאינן בתחום הלימודים שלהם, הם עדות מובהקת להיעדר שוויון הזדמנויות גם בפני ערבים שהצליחו להתגבר על החסמים המוקדמים של עוני ומערכת חינוך נחשלת.
גם בדיקה שערך פרופ' מומי דהאן, ראש בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, העלתה ממצא דומה. דהאן בדק וגילה כי משפחה ערבית בעלת מאפיינים זהים למשפחה יהודית (אותו מספר מפרנסים ומספר ילדים) תהיה בממוצע ענייה פי שלושה מהמשפחה היהודית. כלומר, שלאחר שמנטרלים את ההבדלים הייחודיים לערבים - מספר ילדים רב ונשים שאינן עובדות - עדיין נשאר עוני גבוה פי שלושה. זה אינו יכול להיות מוסבר אלא באפליה מובהקת נגד הערבים.
אם כך, שוויון הזדמנויות בישראל אינו נחלתם של הערבים והחרדים. אבל מה לגבי היהודים שאינם חרדים, האם הם לפחות נהנים משוויון הזדמנויות? אין לנו, לצערנו, תשובה על כך בנתונים. עם זאת, עולה החשד שגם בהקשר הזה ישראל סובלת מבעיות של היעדר שוויון הזדמנויות, וזאת דווקא בנקודה שהציבור - בעיקר הציבור שיצא לרחובות בקיץ החולף - ממעט לשים לב אליה: בעיית הפערים העצומים בין הרשויות המקומיות.
מחקר אחר של דהאן, יחד עם פרופ' אבי בן בסט, חושף זאת. דהאן ובן בסט בדקו ב-2006 את הפערים בשירותים החברתיים שהגישו הרשויות המקומיות לתושביהן. הרשויות הן הזרוע הארוכה של הממשלה בשניים מתוך שלושת השירותים החברתיים החשובים ביותר - הרווחה והחינוך (את שירותי הבריאות מגישות קופות החולים ושם, לשמחתנו, אין כמעט בעיית פערים). בשני המקרים מדובר בתקציבים הממומנים על ידי המדינה, אבל הרשויות מפעילות אותם וגם לא פעם מוסיפות עליהם תקציבים משל עצמן.
כאן נכנסת לתמונה השפעת הפערים בין הרשויות. בעוד שתקציבי משרד החינוך המועברים לרשויות הם פחות או יותר זהים (יש מחלוקות בין החוקרים בנקודה זו, אבל ברור שההקצאה של משרד החינוך היא בקירוב שוויונית), הרי שהתקציבים המתווספים למערכת החינוך על ידי הרשויות ועל ידי תשלומי הורים שונים בין הרשויות השונות. כתוצאה מכך ההשקעה בתלמיד ברשות חלשה מאוד (אשכול חברתי 1) מגיעה לכ-4,000 שקל, לעומת השקעה של 10,000 שקל בתלמיד ברשות חזקה (אשכול 8). כלומר, תלמיד חזק נהנה מתקציבי חינוך גבוהים פי 2.5 מתלמיד חלש - וזאת בשל הפערים בין הרשויות המקומיות.
חינוך שווה חינם הוא הבסיס לשוויון הזדמנויות. הנתונים האלה מלמדים כי ישראל אמנם מקיימת חינוך חינם, אבל החינוך הזה רחוק מלהיות שווה. בכך, התנאי הבסיסי לקיומו של שוויון הזדמנויות בישראל אינו מתקיים - והוא גם לא יוכל להתקיים עד שלא תיערך רפורמה במבנה השלטון המקומי בישראל.