ערב חג הפסח פירסמה הוועדה הבינמשרדית למדיניות ישראל בענף הגז הטבעי (ועדת צמח) את מסקנות הביניים שלה. הדיון העקרוני בסוגיית יצוא הגז הוכרע לחיוב עוד בתחילת הדיונים, ובסיכומם נקבע כי חברות הגז יחויבו לשמור רזרבה שתספיק לצריכה מקומית במשך 25 שנה. המשמעות הנגזרת, היא שכל כמות גז עודפת תופשר ליצוא.
עם זאת, בעוד היא מתירה למעשה יצוא של 50% מעתודות הגז שהתגלו לחופי ישראל, לא הכריעה הוועדה בסוגיית הטכנולוגיה שתשמש ליצוא ובשאלת מיקומם של המתקנים הנדרשים, בים או ביבשה. כשברקע ניטשו ויכוחים קשים בין נציגיהם של משרדי הגנת הסביבה, האוצר והאנרגיה הוחלט אמנם להקים את מתקני היצוא בישראל, ולא בקפריסין למשל, אך ההכרעה באשר למיקומם נדחתה לדיון מאוחר יותר.
בפני הוועדה הונחו כמה שיטות ליצוא הגז, שלכל אחת מהן יתרונות וחסרונות כלכליים, סביבתיים וטכנולוגיים. לאלה נוסף גם השיקול הביטחוני כבד המשקל (במיוחד בישראל). לאור זאת, אחת המצגות שהוגשו לעיון הוועדה בשימוע הציבורי שערכה בחודשים האחרונים יצרה עניין מיוחד. המצגת הוגשה על ידי חברה אלמונית בשם International Natural Resources Institute. החתום עליה מוכר יותר לציבור: תא"ל (מיל') שי ברוש, לשעבר מפקד שייטת 13 וראש מספן מודיעין בחיל הים.
"במקרה של מלחמה נהיה חשופים לטילים בליסטיים ולטילי שיוט, שחלק מבנק המטרות שלהם יהיה מתקני תשתית", אומר ברוש בראיון ל-TheMarker. "פגיעה במתקן יצוא גז באזור מיושב תגרום להרס אדיר גם במרחק של קילומטרים", הוא מתריע. "אם מתקן LNG מתחיל חס וחלילה לבעור, אין דרך לכבות את השריפה. האנרגיות שישתחררו הן אדירות. מתקן כזה צריך לבנות 10-15 ק"מ מאזור יישוב. אין מקום כזה לאורך החוף בישראל, ולכן צריך להקים מתקן כזה רק בים".
לברוש, בעל עיטור המופת, ניסיון בינלאומי בתחום אבטחת המתקנים בים, ומעורבותו בעניין אינה מקרית. לאחר פרישתו מחיל הים הוא החל לייעץ לחברות פרטיות בתחום הביטחוני. בין היתר, היה מועמדם של ראש הממשלה ושר האוצר לראשות דירקטוריון תע"ש. את המצגת, לדבריו, הגיש לוועדת צמח מטעם משקיע יהודי מחו"ל שניסה לקדם בישראל הקמה של מתקני הגז על גבי פלטפורמה ימית. עם זאת, ברוש טוען כי המשקיע כבר איבד עניין בנושא בעקבות התגובות בישראל, והוא מציג כרגע את הפרויקט בתור "אזרח מודאג", החושש מהקמת מתקן היצוא בחופי ישראל.
"יש הרבה דיסאינפורמציה"
כדי לייצא גז טבעי במכליות מקררים אותו לטמפרטורה של מינוס 160 מעלות, אז הוא מתעבה לנוזל ונפחו קטן פי 600. כך ניתן לייצא כמויות גדולות מאוד של גז טבעי נוזלי (LNG) בכל אונייה, עד כ-250 אלף מ"ק LNG, השקולים לכ-150 מיליון מ"ק גז טבעי. ריכוז כה גדול של חומר דליק סמוך למרכזי אוכלוסין, בין אם במתקן הפקת ה-LNG עצמו או באוניות היצוא, מעלה חששות כבדים ביחס להקמת מתקן יצוא בחופי ישראל. הקמת מתקן טיפול בגז בלבד בחוף הכרמל סוכלה אף היא לפני שנתיים בלחץ תושבי האזור.
מצד שני, נכון להיום אין בעולם מתקנים פעילים להנזלת גז בים, ובעוד שבישראל נרתעים מהקמת מתקן יצוא במתחמי קצא"א באשקלון או במפרץ אילת, יש המזהירים גם מפני אובדן תעשיית היצוא העתידית לטובת קפריסין השכנה, ופיתוח תלות בה.
ועדת צמח ציינה בדו"ח שחיברה כי בעולם מתוכננות בימים אלה אוניות המייצרות LNG על סיפונן הצף, אך סייגה: "מדובר באמצעי שישימותו טרם הוכחה. כמה מתקנים מסוג זה מצויים כיום בתכנון שמבוצע על ידי ענקיות אנרגיה ומומחיות עולמיות בתחום סחר ה-LNG (כמו GDF Suez ,Woodside ו-Shell), אשר אינן פועלות כיום במשק הישראלי". בנוסף טענה הוועדה כי הספק המתקנים הצפים בהנזלה מוגבל יחסית למתקנים יבשתיים.
חששות אלה לא הרתיעו את שותפות מאגר הגז תמר מלחתום על הסכם כוונות עם חברת דייהו הקוריאנית לבניית אוניית ייצור LNG שתאפשר יצוא גז מהמאגר. אלא שהרעיון שאותו מקדם ברוש כפתרון עבור המשק הישראלי אינו כרוך בהקמת מתקן צף.
מדובר במסוף LNG דוגמת זה המוצב בים האדריאטי, כ-15 ק"מ מקו החוף של איטליה, ומשמש אותה לקליטת LNG. המתקן, שאורכו 375 מטר ורוחבו 115 מטר, מסוגל לפרוק עד 8 BCM גז בשנה, שהם כ-10% מצריכת הגז האיטלקית. בסיסו מונח על קרקעית הים בעומק של כ-30 מטר, והסיפון המרכזי נמצא 18 מטר מעל פני המים. מתחת לסיפון יש שני מכלי ענק, בעלי קיבולת של כ-250 אלף מ"ק LNG - כ-0.15 BCM גז במצבו הטבעי. במונחי צריכה עכשווית, מדובר בכמות הגז שנצרכת בישראל במשך תשעה ימים.
"אפשר לבנות מתקן אחד ליבוא ואחד ליצוא, ולהרוויח על הדרך גם יכולת אחסון שתיתן יתירות למערכת הגז", מסביר ברוש. לטענתו, מבדיקה שערך עם חברות בתחום עלה כי עלות מתקן יצוא שיהיה בעל כושר אחסון דומה, תגיע ל-1.5-3.5 מיליארד דולר. "צריך לזכור שלמתקן יבשתי יש גם עלויות ביטחוניות ניכרות, שלא לדבר על עלות הקרקע", הוסיף.
אלא שבשנתיים האחרונות עלו לכותרות דווקא עלויות האבטחה הימית של מתקני הגז שלחופי ישראל. זאת, לאחר שבמסגרת חקיקת חוק מיסוי רווחי נפט החדש (חוק ששינסקי) הסכים ראש הממשלה בנימין נתניהו לכך שהמדינה תישא במחצית עלויות האבטחה של מתקני חברות הגז בים, בהיקף שעשוי להגיע לעשרות מיליוני דולרים בשנה. זאת, בתנאי חלש יחסית שלפיו יימכרו רק 25% מהגז במאגר המסוים לשוק המקומי.
לברוש יש תשובות לטענות בדבר הוצאות האבטחה הכבדות של התשתיות הימיות - לרבות מימון ההקצאה של ספינות חיל הים לאבטחת המתקנים הפזורים בשטח המים הכלכליים של ישראל. "יש הרבה דיסאינפורמציה בנושא הביטחון בים", הוא אומר. "אפשר לבנות בים מתקנים גדולים מאוד, ואין שום קושי להגן על מתקנים בים, בטח בטווח של 10 ק"מ מהחוף. זה דורש כמה התאמות, אבל האבטחה במעגל ההיקפי קיימת בלאו הכי".
לדבריו, על מתקן בים דווקא קל יותר להגן: "מערכות הגנה מפני טילים יודעות להעריך היכן ייפול טיל. אבל מערכת נגד טילים שממוקמת ביבשה צריכה לנסות ליירט כמעט כל טיל שמגיע, כי כל פגיעה יכולה לגרום לנפגעים, והעומס על המערכת גדול. לעומת זאת, מערכת בים צריכה להתמודד רק עם מה שצפוי ליפול באזור המתקן, והסיכוי לפספס את הגורם המאיים נמוך יותר". בנוסף, טוען ברוש, הסיכוי לחדירת גורמים עוינים למתקן רגיש בים נמוך בהרבה. "הים הוא אזור סטרילי מיידי, ואפשר לראות כל מי שמסתובב באזור המתקן ולהרחיק אותו. אף אחד לא מסתובב באזור סתם. הרבה יותר קשה להכניס לשם משאית תופת".
"על אסדה יש טכנאי זמין"
"בעבר ביצעתי פרויקט אבטחה עבור פמקס, חברת הנפט הלאומית המקסיקאית", מספר ברוש. "הייתי שם 8 חודשים. יש להם 1,700 בארות נפט, וכל הטיפול נעשה בים. יש למקסיקו מתקנים ימיים בשטח 20 אלף קמ"ר, שזה בערך שטח ישראל כולה, וזאת לא מדינה שהעיפה טילים לחלל או הקימה את פרויקט החץ. אין שום בעיה, ואפשר לבנות מתקני יבוא, יצוא ואחסון LNG על גבי פלטפורמות ימיות גם בישראל".
הפתרון שהציג ברוש לא נזכר בין החלופות שצוינו לבסוף בדו"ח הביניים של ועדת צמח. בין הפתרונות שכן נכללו שם היו הקמת מתקן יבשתי על החוף, הקמת מתקן על אי מלאכותי או יצוא גז דרך מדינות שכנות. הוועדה הבהירה עם זאת כי "מתקן ליצוא גז טבעי יהווה נכס כלכלי אסטרטגי למדינת ישראל", ולכן המליצה להקימו רק בשטח שבשליטת ישראל.
"נראה שהמדינה הולכת לכיוון של מערכת הפקת גז סגורה", אומר ברוש. "לכן צריך להבטיח גישה חופשית למתקני היצוא, ליצור hub של יצוא גז וגם של אחסון. המדינה צריכה להקים את הפרויקט ולתת את הפלטפורמה תמורת אגרת שימוש", הוא מוסיף - אף שוועדת צמח המליצה על הקמת המתקנים על ידי חברות הגז הפרטיות.
בינתיים צפויים להתנהל עוד מאבקים מרים סביב ההחלטה על מיקום מתקני הטיפול בגז לשימוש מקומי. מנעד החלופות נע מטיפול מלא ביבשה (למעט הפחתת לחץ הגז על גבי פלטפורמה ימית) ועד לטיפול מלא בים. המצדדים בטיפול יבשתי טוענים כי האמינות של מתקני טיפול בים נמוכה יחסית, בין היתר משום שהם נגישים פחות למענה מהיר בעת תקלה.
"במקסיקו 95% מהטיפול מתבצעים על הפלטפורמות בים", משיב ברוש בהתייחס לכך. "אין שום בעיה עם זה, ויתרה מזו: על אסדה יש לך טכנאי זמין 24 שעות ביממה, הוא פשוט נמצא שם. במקרה של שריפה או תקלה חמורה ממילא אף טכנאי לא ייכנס אל התופת, לא בים ולא ביבשה. לכן עדיף כבר שיקרו תקלות בים".