בבלוג שלו, "לונדון קולינג", כותב שדרן הרדיו והמוזיקאי בועז כהן על עצמו: "חי בגני תקוה, חולם על אנגליה" - וזו כבר סיבה טובה לעקוב אחריו. את שמו אני מכיר עוד מהתקופה שבה שימש כתב לענייני מוזיקה ב"ידיעות אחרונות", לפני כעשור. אז לא ידעתי עליו כלום. למעשה, עד לפני שנה הדבר היחידי שיכולתי להגיד עליו, על סמך האזנה לתוכנית הבוקר שלו ברדיו 88 אף.אם, הוא שהאיש מכור למוזיקה של שנות ה-80.
אין לדעת אם המוזיקה היא שעושה לו את זה, או שמא נעוריו שנשארו שם באותן שנים של גל חדש אלקטרוני, תא רך (Soft Cell), הקיור והפרויקט של אלן פרסונס. אבל זה לא מפריע לי. גם נעורי תקועים שם באותן שנים, וכך גם לא מעט מהשירים שאני אוהב.
בשנה האחרונה עברתי לצרוך את בועז כהן לא רק ברדיו, אלא גם בבלוג שלו, בפייסבוק ובטוויטר. בעצם לא רק אותו, אלא עוד כמה אנשים שמייצרים אצלי עניין - אבל הוא נהפך כמעט לחלק מהתפריט היומי. אני לא מכיר אותו באופן אישי. לא פגשתי אותו, ולא דיברנו מעולם. פעם או פעמיים עשיתי לו לייק, ובזה מסתכם הקשר שלנו.
האם זו רק העובדה שהוא זורק אותי לנעורי עם איזה שיר מלבב מימי התיכון? כנראה שלא. העניין שלי במפעלותיו של כהן קיבל תפנית לאחר פוסט מטלטל שפירסם תחת השם "לא עני הוא האיש", שכתב בעיצומה של המחאה הציבורית בקיץ הקודם. מאז הוא כבר לא שדרן הרדיו בועז כהן, אלא בועז כהן העיתונאי לשעבר, האיש שנלחם יום יום כדי להמשיך לעשות את מה שהוא אוהב ויודע - לשדר ולדבר על מוזיקה, רצוי משנות השמונים - תמורת 3,850 שקלים נטו בחודש מקול ישראל.
כהן יכול כנראה לעשות מה שעושים רבים שעבדו בעבר בעיתונות ועזבו את הענף, להיות דובר, יחצ"ן או יועץ תקשורת בשכר מכובד, אבל הוא בוחר לעשות את מה שהוא אוהב. איך הוא חי משכר כזה? הוא משלים הכנסה בהרצאות ובכתיבה כפרילאנס. הוא גם מוזיקאי בעצמו, אז אני מניח שהוא מרוויח עוד כמה שקלים מהעיסוק במוזיקה.
הסיפור של כהן הוא לא מקרה קשה וקורע לב. ממש לא. יש בישראל אנשים אומללים לרוב, הוא לא נמנה עליהם. הוא אמנם נאבק, אבל מסתדר. הוא ידען גדול, יש לו תשוקה אובססיבית למוזיקה - ויש לו מה למכור. יש לו בשביל מה לקום בבוקר (תוכנית רדיו), קולו נשמע, וזה לא מעט.
אז למה אני עוקב אחריו, צורך את הגיגיו, את שורות הסטטוס שלו, את התמונות שהוא מעלה? את ההפניות שהוא עושה לתוכניותיו ברדיו? החיבה למוזיקה לא יכולה להיות הסבר יחיד.
אני צורך את המוצר שקוראים לו "בועז כהן" בגלל שתי סיבות נוספות (לפחות) חוץ מהמוזיקה. הראשונה - זו הזדמנות טובה לראות איך נראים החיים של עיתונאי, אחרי העבודה המסודרת והממוסדת בעיתון שמשלם משכורת פעם בחודש. בתעשייה הזו שנאבקת על קיומה, זה מתבקש.
הסיבה השנייה היא כדי להבין דרכו, איך מתנהג קהל קוראים/צופים/מאזינים בעידן הנוכחי, שבו ניתן לצרוך יצרני תוכן בשלל מדיות. אם פעם היינו צריכים לקנות "ידיעות אחרונות" כדי שבועז כהן יעשיר את השכלתנו המוזיקלית, כיום זה לא הכרחי. את הידע הזה אנחנו יכולים לקבל בפייסבוק, בטווויטר - וכן, גם ב-88 אף.אם. הוא אמנם פוטר מ"ידיעות אחרונות", אבל מאז שומעים אותו יותר.
מסקנות הביניים שלי הן כאלה:
1. בועז כהן הפסיד הכנסה קבועה ובטוחה מעיתון יומי גדול, ומאז הוא נאלץ לתמרן בין כמה עבודות כדי להתפרנס.
2. כדי להצליח במה שהוא עושה ולקדם את תוכנית הרדיו שלו, הוא משתמש בכל הפלטפורמות האינטרנטיות (בלוג, פייסבוק, טוויטר) - ומתפקד כיצרן התוכן והעורך של עצמו.
3. יש לו חופש יצירה ועיסוק בלתי מוגבלים.
4. הוא משרטט ליצרני תוכן, באשר הם, מסלולי עיסוק ופרנסה עתידיים: לאו דווקא מקום עבודה אחד בטוח ויציב, אלא העברת ידע ותוכן לכל דורש ברדיו, בבלוג, ברשתות החברתיות ובהרצאות - חלק בתשלום וחלק בחינם.
5. תמהיל העיסוקים והפרנסה שלו מעיד על מלחמת הישרדות כלכלית יומיומית, אבל בינתיים הוא צובר עוד ועוד מאזינים, חברי פייסבוק ועוקבים בטוויטר. מן הסתם זה מחמם את הלב והאגו, אבל אני לא יודע מתי, אם בכלל, זה יספק לו ביטחון כלכלי.
6. זהו כנראה שלב ביניים לקראת עולם עתידי, שבו לא נהיה בהכרח צרכנים של מותגי מדיה חזקים כמו ערוץ 2, "ידיעות אחרונות", CNN ואחרים, אלא נרכיב לעצמנו תפריט פרטי של יצרני תוכן שנבחר לעקוב אחריהם באמצעות הרשתות החברתיות.
7. בתפריט שלי כבר יש את בועז כהן.