"זנות זו לא בחירה - רוצות לעבוד כמו כולם"

שערוריית המין הקבוצתי בחוף בוגרשוב הסעירה את המדינה בשבוע האחרון. חלק מהיושבים בחוף שלא התערבו בנעשה מולם, תירצו זאת לאחר מכן בכך שחשבו שהאישה שמקיימת יחסי מין עם כמה גברים - עוסקת בזה. לאחר שהתברר כי האישה היא אכן נערת ליווי נרגעו הרוחות, והטובקיסטים אף פסקו כי אירעה "מהומה על לא דבר" וכי הכל היה מבחירתה החופשית של אישה.

"זנות זו לא בחירה, זה לא מגיע סתם. גברים עם סטיות חושבים שבגלל שהם משלמים את חפץ ולא בן אדם עם רגשות. מתנהגים כאילו מגיע להם הכול ומותר להרביץ ולהשפיל". כך סיפרה ויקי (שם בדוי) בת 32, שהגיעה ארצה לבדה מברית המועצות בהיותה בת 17 ועסקה בזנות עד גיל 25.

ויקי לא לבד. על פי נתוני משטרת ישראל כ-4,500 נשים נמצאות במעגל הזנות. אירגוני סיוע שונים מעריכים שהמספרים גבוהים בהרבה מכיוון שהמשטרה מתייחסת רק לזנות רחוב. כאשר סופרים גם את מכוני הלווי, הדירות הדיסקרטיות, הזנות באינטרנט ושירותי מין שמתבצעים במועדני חשפנות - מספר הנמצאים במעגל הזנות בישראל מוערך ב-20 אלף נשים, גברים ובני נוער. קצת יותר ממספר התושבים בזכרון יעקב.

לפי הערכה המתבססת על נתוני המשטרה ועדויות של זונות, מדי חודש מתקיימים לפחות מיליון ביקורים אצל זונות בישראל. ציון גבאי, לשעבר מנהל עמותת על"ם, העריך בישיבת הוועדה לקידום מעמד האשה כי כ-5,000 נערות וצעירות בנות 12 עד 21 משתייכות למעגל הזנות. במשרד הרווחה מטפלים בממוצע מדי שנה בכ-200 נערות קטינות המנוצלות למטרות זנות ובכמה עשרות נערים. אך למרות היקף התופעה וחומרתה, בין השנים 2009-2000 נפתחו רק 35 תיקים בגין עבירות שקשורות לניצול מיני מסחרי של קטינים, 19 מתוכם נסגרו.

גם אצל ויקי, ההידרדות לזנות החלה שהיתה קטינה, "מהבית למדתי מאימא שאם אני רוצה חיים טובים יותר אני צריכה להשתמש במיניות שלי, זה אורח חיים שלימדו אותי מילדות. אימא היתה הולכת עם גברים שונים, ואחד מהם היה אונס אותי כל לילה, בערך מגיל 11. הוא היה אומר 'אם תספרי לא יאמינו לך, אני אבוא לחנוק אותך'. בגיל הזה התחלתי ללכת עם נערים בני גילי ולקבל מהם סיגריות, גראס ואלכוהול בתמורה. זנות הייתה בעצם הדבר היחיד שהכרתי. הסמים עזרו להתנתק מהגוף בזמן ההוא", סיפרה ויקי.

"הכלא הוא אחד הדברים הטובים שקרו לי, אין לי משפחה בארץ ולפני הכלא חייתי ברחוב, בתחנה המרכזית. זאת פשוט זוועה מה שהולך שם. אחרי השיקום שעברתי, עבדתי בטיב טעם במשך 3 שנים, התחלתי בתור קופאית והתקדמתי להיות מנהלת משמרת עם מפתחות לחנות ולקופה. המעסיקים נתנו בי אמון מלא, למרות שידעו שישבתי בכלא. לאחר מכן עבדתי שנתיים ב-H&O. היום השלמתי מעגל ואני עובדת במרכז יום של שיקום האסיר, מדריכה בסלעית (מערך טיפולי תמיכתי לנשים במעגל הזנות), נמצאת בזוגיות, לומדת בבית ברל הנחיית קבוצות וחייה חיים נורמלים כמו כל אדם.

"עוד עשר שנים הייתי רוצה להיות איפה שאני היום, כי אני במקום טוב. אולי פלוס שני ילדים. האמת שיש מסלול לימודי קרימינולוגיה בבר אילן והייתי שמחה להיות סטודנטית וללמוד שם". הסבירה ויקי, וחיוך קטן התפשט על פניה כשאמרה את המילה סטודנטית.

את ויקי פגשתי בבניין הקטן והצנוע של סלעית שממוקם במרכז תל-אביב. על גרם המדרגות בכניסה למקום נתקלתי בשתי צעירות בשנות ה-20 המוקדמות מאוד לחייהן. הן שמעו מירי מסיקה באוזניות, עישנו סיגריה וצחקו בקול. הן הזכירו לי שמינסטיות במחששה בהפסקת בית ספר או חיילות שנשארו שבת באיזה בסיס.

ישראליות לגמרי, מטופחות ונחמדות. אם הן היו עוברות מולכם עכשיו ברחוב לא הייתם מנחשים. "את עובדת סוציאלית?" שאלה אותי אחת מהן. "אני נראית כמו עובדת סוציאלית?" שאלתי חזרה, "סתם כי יש לך תיק יפה - כמו של עובדות סוציאליות. מאיפה הוא, מקסטרו?".

סך הכל בהוסטל השיקומי-טיפולי של סלעית יש 16 מיטות לנשים שיוצאות ממעגל הזנות, ולנות בו כ-2-3 נשים בחדר. לאחרונה התווספה גם מיטת תינוק קטנה עבור בנה בן החמישה חודשים של אחת הנשים. המקום יפה ונקי, דק העץ משרה אווירה נעימה, אולי של מחנה קיץ או סמינר של התנועה. הטלוויזיה בסלון משדרת את ערוץ 24, על קירות החדרים תמונות ופסלים מעשי ידיי הדיירות ופסנתר חום נמצא בכניסה לבית. הבנות בגילאי 18-40 נראות כלפי חוץ נעימות ונחמדות, מסתכלות עלי מסתכלת עליהם ומחייכות חזרה.

ההוסטל הזה הוא ביתם של אותן נשים למשך כשנה. הן משתתפות בו בטיפול פרטני וקבוצתי על מנת להתמודד עם טראומת הזנות ולומדות בו כיצד לנהל אורח חיים נורמטיבי, לטפל במשק בית, להתנהל עם תקציב אישי ועוד. במקום ישנה רכזת תעסוקה שעוזרת לכל אחת מהבנות לכתוב קורות חיים, מתרגלת איתן ראיון עבודה ומסייעת במציאת מקום עבודה מתאים.

נעמה ריבלין, מנהלת סלעית, מסבירה כי נושא התעסוקה נלקח ברצינות רבה בתהליך השיקום. "הבנות היו תלויות לחלוטין בסרסור או בקליינטים ואין להן אמונה שהן יכולות להרוויח ולהתקיים בזכות עצמן. התלוש הראשון הוא העצמה מאוד גדולה ומלווה בצעקות שמחה ובדמעות. זה לא משנה שזה 4,000 שקל, הן אומרות 'כל שקל פה הרווחתי בכבוד, לא השפילו אותי ולא דרכו עלי' וממסגרות את התלוש בגאווה.

"רכזת התעסוקה שלנו יודעת ללוות אותן בקשיים ולבנות בהן תחושת מסוגלות וערך עצמי. אנחנו עורכים ערבי מעסיקים-ידידים והבנות משתלבות בעבודה ב-AM-PM, סופרפארם, רולדין, ארומה, טיב טעם ועוד. המעסיקים יודעים שכשהם פותחים את הדלת הם לא עושים טובה ולא נותנים תרומה. רובם מדווחים שהעובדות הן נשים מדהימות וחרוצות שנשארות בעבודה לתקופות ארוכות".

מגורי הבנות נמצאים בקומה השלישית. בקומה הראשונה והשנייה נמצא מרכז יום המהווה מסגרת תומכת לנשים שהיו במעגל הזנות. במרכז יש מסלול יום ומסלול ערב והוא מדמה מקום עבודה עם מגוון דרישות ומיומנות.

מלבד זה מוענקים בו טיפולים פסיכולוגים והוא גם מקום מפגש חברתי. אישה דתייה שבעברה הרחוק עסקה בזנות יצאה מפגישת תמיכה וחלפה לצידי. אני שומעת אותה מברכת ומודה מקרב לב לאחת המדריכות ורואה אותן מתחבקות בצד.

ריבלין מספרת שהצוות שעובד בסלעית מורכב במחציתו מנשות מקצוע כמותה: עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות, ומחציתו הן נשים משוקמות כמו ויקי שמשמשות מנטוריות ומודל לחיקוי. מלבד הצוות שעובד בשכר, יש גם מתנדבות ועסקים שתורמים למקום.

"התוכנית ממומנת על ידי משרד הרווחה, אבל כל הקורסים המקצועיים שהבנות לומדות בהן, הם תרומות של אנשים טובים. למשל קיבלנו קורס בישול וקונדטוריה כדאי שהבנות שרוצות לעבוד במסעדה לא יצטרכו להתחיל מלמטה ויוכלו להיות סו-שף. היה לנו פה קורס עיצוב אופנה, ג'ון ברייס תרמו לנו קורס מחשבים, אחרים תרמו סדנאת צילום. כל תרומה מתקבלת בברכה וחשובה מאוד. היינו שמחות לקבל מלגות ללימודים אקדמאים בשביל נשים שמסוגלות לכך, כמו ויקי".

מיטל (שם בדוי) בת ה-39, מתגוררת בהוסטל של סלעית והיא גם אם טרייה וגאה. "אבא שלי היה אונס אותי מגיל 8, הוא היה מהמר ואלכוהליסט וקנה לי מתנות בשביל שאשתוק. אמא היתה עובדת קשה מאוד, אחר כך היא עברה אירוע מוחי ולא יכלה לזוז או לדבר. ברחתי מהבית בגיל 15, ומה לעשות שגברים יודעים לזהות טרף קל. גיל 19 כבר הגעתי לכביש דרך בן זוג, שהיה גם הסוחר סמים וגם הסרסור. עשיתי את זה בשביל לשרוד, זה מה שהכרתי. כל קליינט שהייתי איתו ונדף ממנו ריח של אלכוהול החזיר אותי אחורה וראיתי מולי את העיניים האדומות של אבא שלי. רק אלוהים יודע את הזוועות שעברתי בחיים".

מיטל מוסיפה כי אם הבית בהוסטל אוהבת אותה ואת התינוק, "היא ישנה איתי בחדר, אנחנו מדברות והיא נותנת לי כוח ועוזרת. התינוק היה בפגייה 50 יום ועכשיו אנחנו פה 3 חודשים, לא נוכל להישאר כאן עוד הרבה. זה מדאיג אותי, מחוסר ברירה אני אחזור לבית של אמא, למרות שיש בניינו קשר חולני. אני אשמח לעבוד בתור מזכירה או פקידה. אני יודעת קלדנות עיוורת, אינטרנט ואת כל יישומי המחשב".

ריבלין מסבירה שהמקום לא מותאם לאימהות וילדים, "אין פה משחקיה או מרחב לילדים ומותר לעשן בחלקים מהבניין. יש לנו אימהות חד-הוריות כמו מיטל שגרות בחוץ וכל איום כלכלי עליהן הוא מאוד קריטי. הן אומרות 'אני אלך ויעשה קליינט אחד בשביל לשרוד'. יש צורך במקום גם בשביל אימהות, אבל זה לא מותקצב".

במהלך שלושת שנות הפעילות של סלעית טופלו בהוסטל 85 נשים ובמרכז היום 130 נשים. מלבד מרכז היום וההוסטל, מופעלת גם דירת חירום שנמצאת בתחנה המרכזית ומיועדת לנשים שעדיין נמצאות במעגל הזנות. "אנחנו לא מחכות שהנשים יגיעו אלינו, אלא אנחנו באות אליהן, לתל ברוך, לאזור הבורסה, מאתרות אותן דרך האינטרנט. דירת החירום ממוקמת ליד התחנה המרכזית החדשה כדאי להיות כמה שיותר זמינה, כאשר הקשר עם הנשים מתחיל שהן עדיין בזנות". מסבירה ריבלין.

"הן מגיעות ללינה, מקלחת או ארוחה חמה כמענה אנושי טרם היציאה מהזנות. הדירה מספקת הקלה מאונס יומיומי, אלימות ושוד שהבנות עוברות. בממוצע נכנסות לדירת החירום 33 נשים ביום. לצערנו, כל שבוע אנחנו שומעות על אונס קבוצתי. לפני שנתיים נכנס למאסר ממושך של 7 שנים אנס אכזרי של נשים בתחנה המרכזית לאחר ש-3 נשים הגישו נגדו תלונה. אבל על פי רוב, הבנות לא מתלוננות שהן נאנסות. הן מפחדות מהסרסור שפעמים רבות הוא גם בן הזוג ואין להן אמון במשטרה. בסיור שערכנו הייתי עדה לשוטר שאמר לבחורה שהתלוננה: 'יקירתי, אל תהיי פה ואז לא יאנסו אותך'".

מהניסיון של ריבלין הרוב המכריע של הנשים בזנות עברו פגיעה מינית בילדות. "בספרות מקובל להתייחס ש-80% מהן עברו התעללות מינית, עדויות מהקלינקות אומרות שהמספרים גבוהים יותר ועומדים על 90%. אבל גם מי שלא עברה בעצמה פגיעה מינית גדלה באווירה מינית מעוותת שיצרה עבורה כילדה הבנה ברורה: לוקחים ממנה מין ומעניקים תשומת לב. לדוגמא, היתה אצלנו בחורה שלא עברה התעללות מינית בילדות, אבל אבא שלה הביא זונות הביתה כאשר היא ואחיה היו עדים לכך כילדים".

תעשיית המין העולמית היא מהתעשיות המשגשגות בעולם. על-פי הערכות שמרניות, המחזור העסקי שלה נאמד ב-20 מיליארד דולר בשנה, כאשר הזנות היא הנתח העיקרי של התעשייה. בישראל הזנות מגלגלת על פי הערכות שונות לפחות 2.4 מיליארד שקל בשנה.

ריבלין מספרת שהיא נתקלת בטענה שהבנות נמצאות בזנות בגלל הכסף הקל. "נהג מונית אחד אמר לי: 'בחייאת, אני מסיע אותן. הן עושות אחלה כסף' אז שאלתי אותו 'איפה הכסף? באיזה מניות בבורסה הן משקיעות? איזה דירה הן קונות?', הרבה נשים מגיעות אלינו בתחילה בשביל שנלווה אותם בהליכים משפטיים מול ההוצאה לפועל והן מסובכות גם בהלוואות בשוק האפור. הכסף שהרוויחו נלקח מהן ואחרים גוזרים קופון על חשבונן. בדירות הן מתחלקות בכסף חצי-חצי עם בעל הדירה, כאשר הן נקנסות אם הן מאחרות, ואם יש לקוח לא מרוצה אז הקליינט הבא הוא על חשבונה. כשהן 'עצמאיות' אז הן חשופות הרבה יותר לאלימות וסטיות".

ריבלין מסבירה שבשביל לשרוד בזנות צריך לנתק את הגוף מהחוויה. "הגוף האנושי לא יכול לשאת זאת ועוד לא דיברתי על הנפש. זה 12 שעות של משמרת, 40 דקות לכל לקוח. הן צורכות תרופות פסיכיאטריות, אלכוהול וסמים. יש מכוני לווי שמשלמים באקסטות ולא בכסף. הכסף שכן מגיע אליהן הוא כמו כסף של הימורים ומבוזבז מהר מאוד על ניתוחי חזה ותמרוקים שנועדו לקדש את אידאל היופי".

בנוגע לזנות, ריבלין מציירת תמונת מצב שונה מאוד מג'וליה רובטס וריצ'רד גיר באישה יפה. "כשאני מזמינה מלון 5 כוכבים אני מצפה שהשירות יהיה מצוין, שיהיה ג'קוזי בחדר, משהו שונה מסתם חדר במלון. גם מי שמשלם 1,500 שקל ללילה מצפה לדברים אחרים. זה לא מיניות במובן של סקס ויצרים אלא צורה של כוח ושליטה. עכשיו שילמתי ואני יכול לעשות מה שאני רוצה. 40% מהגברים שהולכים לזונות הם נשואים עם ילדים והם לא מגיעים לזונות לא בשביל לקבל מין, אלא בשביל לעשות את זה אחרת.

"אז הרבה פעמים מזמינים שתי בחורות וישחקו הנערות לפנינו, או שכמה גברים רוצים אורגיה עם אישה אחת, או סטיות אחרות מאוד קשות שאי אפשר לפרט בעיתונות. היתה לנו מטופלת שהיתה 'זונת צמרת' וסיממו אותה וכלאו אותה 3 ימים בחדר המלון. מטופלת אחרת סיפרה שכאשר היא היתה נוסעת למלון היא תמיד השאירה פתק עם כתובת על מיטתה. זה הרי נורא מפחיד. את הולכת לבד ולא יודעת מה יחכה לך מעבר לדלת".

לפני כחודשים עברה בקריאה טרומית הצעת החוק של חברת הכנסת אורית זוארץ (קדימה), המטילה אחריות פלילית על לקוחות של שירותי זנות. על הטענה שמדובר בעיסוק עתיק ביותר ושהחוק החדש רק יוריד את הזנות למחתרת, אמרה ח"כ זוארץ כי "נשים מנוצלות לזנות, הן לא עוסקות בזנות. אף אחת לא קמה בבוקר והולכת לעבודה, זה לא מקצוע שאפשר להפנות אליו נשים בשירות התעסוקה. לגבי הטענות השחוקות שזו התופעה העתיקה בעולם אני טוענת שרצח הוא התופעה העתיקה בעולם ואותה אנחנו לא מקדשים ולא משמרים.

"לגבי מיסוד הזנות, מי שתומך ברעיון האווילי הזה ככל הנראה לא שוחח עם נשים בזנות בימי חייו, נשים בזנות אינן חלק מסל התרופות עבור גברים חסרי ישע, מוגבלים או בוגדניים, אי אפשר לנצל גוף של מישהי אחת כדי לרפא מצוקה או חולי של אדם אחר. מיסוד הזנות יאפשר ניצול מתמשך של אוכלוסיה חלשה ויש להוריד אותו מסדר היום".

מיטל תומכת בהצעת החוק של ח"כ זוארץ וחושבת שהגיע הזמן שהמדינה תטפל בנושא. "מה שהולך בחוץ זה סדום ועמורה, פעמיים כמעט נרצחתי, פעמים נאנסתי באלימות. וגם אם זה לא אלים, זה בלי נשמה, את נמחקת והופכת לחפץ שלא מדבר. הגיע הזמן שהמדינה תילחם בזה במקום להתעלם".

ויקי מסכימה, "הלוואי והיו מזהים שעברתי אונס כילדה ומטפלים בי, ככה לא הייתי מגיעה לסמים קשים. אבל אף אחד לא ראה אותי ואולי היה נוח לא לראות. אני מאוד שמחה שהחוק הזה יצא, זאת התעללות מה שקרה לי ומה שאני רואה בדירת חירום. למה בכלל שזה יהיה חוקי לקנות גוף?".

שוודיה היתה המדינה הראשונה שאסרה צריכת שירותי מין וכבר ב-1999 הוטלה שם אחריות פלילית על הלקוחות, נורווגיה ואיסלנד אסרו את הזנות ב-2009 וגם בצרפת אושר לאחרונה החוק נגד צרכני זנות. אולי גם אנחנו נצטרף בקרוב לרשימת המדינות בהן הזנות אינה חוקית ואין לאדם זכות לרכוש "מוצרים" או שירותי מין הפוגעים בגוף ובכבוד האדם, ממש כפי שסחר באיברים מנוגד למוסר ולחוק.

בדרך חזרה הביתה מהבניין של סלעית, אני מסתכלת אולי לראשונה על שלל "כרטיסי הביקור" הפורנוגרפים שמוצמדים לכל הרכבים ברחוב בו אני גרה בתל-אביב. בחורה עירומה בלונדינית בשם ליאן מציעה את עצמה בביתך\מלון, והכיתוב מדגיש שמדובר בתמונה אמיתית, מהצד השני של הכרטיס מוצגת בחורה שחומה. על כרטיס אחר נראית בחורה בחזיה ומלבד טלפון נכתב: "בוא להתחמם איתי, פינוק מהסרטים + חנייה + שישי שבת + דרושות". פרסום שירותי זנות בצורה כזאת הוא לא חוקי אך למרבה הצער - כל כך נפוץ.