אם יש שאלה מאקרו-כלכלית מרכזית אחת שמטרידה את העולם בשנה האחרונה, זוהי השאלה הבאה: כאשר מדינה נקלעת למערבולת של חובות, אבטלה וירידה בפעילות הכלכלית, האם הדרך לצאת מהמשבר היא על ידי צנע וקיצוצים - או דווקא על ידי הרחבה תקציבית?
נסביר. בזמנים רגילים, כאשר כלכלה נקלעת למיתון או האטה, הנוסחה הסטנדרטית של מקבלי ההחלטות היא להפחית ריבית ולהגדיל תקציבים כדי להמריץ את הפעילות. בעבר זה בדרך כלל עבד לא רע. אם הבעיה של המדינה היא עודף חובות וגירעונות תקציביים, הרי שהתרופה ההגיונית היתה צמצום הוצאות, הקטנת חוב, התארגנות מחדש ויציאה לדרך חדשה. העיקרון: כמו אצל כל חברה עסקית, האמינות שמדיניות כזו יוצרת מעודדת משקיעים והשקעות, שמחזירים את המשק לתוואי של צמיחה. גם זו נוסחה שעבדה לא רע בעבר, כולל בישראל של אמצע שנות ה-80.
אלא שבמשבר הנוכחי ישנה בעיה: מדינות רבות, למשל באירופה אך הדבר נכון גם לארה"ב, נקלעו למשבר כלכלי בין היתר בגלל עודף חובות ובגלל גירעון תקציבי גדל והולך. כעת, אם הבעיה היא עודף חובות ועודף גירעונות תקציביים, כיצד אפשר לפתור אותה על ידי הגדלת תקציבים?
במצב הנוכחי, כלי המדיניות העיקריים של מקבלי ההחלטות נלקחו מהם - וכלל לא ברור אילו כלים אחרים עומדים לרשותם. אין להם אפשרות להוריד ריבית, מכיוון שהיא כבר קרובה מאוד לאפס, ואין להם אפשרות לבצע הרחבה בתקציב - מכיוון שהגרעונות התקציביים ממילא עצומים, ודורשים צמצום.
למרות שאין נוסחה ברורה, כל מדינה צריכה בכל זאת להחליט באיזו דרך היא בוחרת. אירופה, למשל, בחרה לדרוש מיוון ומדינות אחרת לקצץ בתקציבים כתנאי לקבלת סיוע בהחזר החובות שלה - מדיניות שמתוארת על ידי כמה כלכלנים כ"טירוף" או "התאבדות". מבין המבקרים, הבולט הוא ביותר הוא ללא ספק חתן פרס נובל פול קרוגמן. אף שהתרופה נשמעת מעט מוזרה, קרוגמן טוען שגם מדינה שממשלתה בחובות צריכה להזרים כסף ותקציבים למשק - הכל, ובלבד שלא להידרדר למיתון קשה.
והנה, דווקא בסוף השבוע התפרסמו נתונים שנראים כמחזקים את טענתו של קרוגמן. על פי המידע של יורוסטאט, האוספת נתונים על מדינות אירופה, נראה שבסביבה הנוכחית, ככל שמדינה מקצצת בתקציב הציבורי - כך צונחת הצמיחה של המשק כולו. בכמה בדיוק? את התרגיל ביצעו כמה אנשים, בהם גם מרטין וולף, הפרשן הכלכלי הראשי של ה"פייננשל טיימס", שבחן נתונים של קרן המטבע הבינלאומית על פני שלוש השנים אחרונות. על פי התוצאה שקיבלו, כל אחוז של קיצוץ בתקציב השירותים של הממשלה הביא לירידה של בין 1.25% ל-1.5% בצמיחה של המשק. כך למשל, כאשר יוון קיצצה את התקציב ב-8%, התוצר הלאומי הצטמק ב-12%.
קיצוצים גדולים גורמים למיתון
מעבר למספרים, ההנחה שלפיה קיצוצים בתקציב מייצרים אמינות כלכלית וצמיחה שתקזז את הירידה הישירה בפעילות נראית כלא מתקיימת במציאות, לפחות עבור אירופה. הכלל המנחה, על פי הסיכום של וולף: קיצוצי תקציב קטנים גורמים להאטה, וקיצוצים גדולים גורמים למיתון.
אם הניתוחים הללו נכונים, איפה זה שם את ישראל? במוקדם או במאוחר ייאלצו בנימין נתניהו ויובל שטייניץ לקחת את הגירעון התקציבי התופח של ישראל ולהחזיר אותו לתוואי שדורשים החוק והשווקים, על ידי שילוב של קיצוצים והעלאת מסים.
לכאורה, זהו מתכון לצרות: פעולות התיקון של הממשלה בתקציב הבא עשויות לגרור את ישראל להאטה, על פי הניסיון האירופי של השנים אחרונות. אלא שישראל אינה מדינה באירופה, והיא יכולה לעשות משהו שרוב מדיניות אירופה מנועות מלעשות: להוריד את הריבית, שבניגוד לאירופה וארה"ב עדיין רחוקה מספיק מאפס. אצלנו ייתכן שהריבית, המשמעת התקציבית (היחסית) של השנים האחרונות והאמינות של בנק ישראל והנגיד סטנלי פישר יאפשרו למקבלי ההחלטות למנוע האטה בסגנון האירופי.
דבר אחד בטוח: לקראת הבחירות הקרבות בישראל ייפתח שוב בחודשים הקרובים הקרב על המדיניות התקציבית שישראל צריכה לנקוט - וכל צד יביא את הסימוכין שלו ואת הפרשנות שלו למה שקורה באירופה ובארה"ב. מצד האופוזיציה, תוך קריצה ברורה למנהיגי המחאה, יישמעו קריאות להגדיל תקציבים וגירעונות תקציביים - ויוסבר מדוע הניסיונות להעמיד את אירופה על הרגליים באצעות קיצוצי תקציב נכשלים.
מצד הממשלה יוסבר לבוחרים שהמשמעת התקציבית היא זו שהצילה את ישראל מהגורל של אירופה, ושאמינות הממשלה היא תנאי לגיוס מימון בשווקים הבינלאומיים. וגם הם יביאו את אירופה כהמחשה למה שיכול לקרות למי שמתרשל בשמירה על התקציב.
בכל הקשור למדיניות אין סיבה לצפות לשינויים עד הבחירות: נתניהו לא עבר לצד של פול קרוגמן, וגם לא הנגיד סטנלי פישר. השניים ימשיכו להטיף למשמעת תקציבית, גם אם לא תמיד לקיים אותה, ולדאוג לפני כל דבר אחר לאטרקטיביות של ישראל בעיני המשקיעים הזרים. אבל הדיון על התקציב, ואם צריך להרחיב אותו, יהיה אולי הדבר המרתק ביותר בקיץ הקרוב.