מי שחושב שמערכת כלכליסטית-קפיטלסטית מוצלחת מותנית קודם כל במערכת שילטונית דמוקרטית ובחופש אישי של האזרחים, עשוי להיות מאוד מופתע מהניתוחים על עתיד הקפיטליזם שהתקיימו אתמול בלוס אנג'לס, במסגרת הנכס השנתי של מכון מילקין. לדעת המומחים, מתברר, שלטון חוק יעיל הינו תנאי יותר מרכזי והרבה יותר חשוב למערכת קפיטליסטית מאשר דמוקרטיה.
את ההוכחה שלו לטענה זו פתח ההיסטוריון הבריטי ניאל פרגוסון עם סקירה של הסוגים השונים של קפיטליזם המוכר בעולם - ועם הפתעות. "ישנו המודל הבריטי של אנגליה וארה"ב, ישנו המודל האירופאי עם וריאציות כמו בצרפת ובגרמניה, וישנו המודל הקפילסטי הממשלתי של מדינות כמו רוסיה וסין. אבל מה שאנשים לא שמים לב הוא שההוצאה הציבורית בארה"ב יותר גבוהה מההוצאה הציבורית בסין. אנשים לא יודעים שההשקעה בנכסים קבועים בסין על ידי הסקטור העסקי דומה למה שקורה בארה"ב. המשמעות היא שאין באמת מודל של קפיטליזם ממשלתי, כפי שאנשים חושבים על סין". פרגוסון סיפר כי איזור גואנג'ו שבסין הוא אולי האזור 'כלכלת שוק' הטהור בעולם, איזור שמתקיים כמעט ללא התערבות ממשלתית.
לארגוראם רג'ם מאוניברסיטת שיקגו, שנבחר בשנה האחרונה ככלכלן המשפיע בעולם, סיפק זווית אחרת על מהות הקפיטליזם: "אם אתה מביט על מדינות כמו דרום קוריאה, אתה מבין שרעיון הקפיטליזם כמנגנון שמתקיים במסגרת של תחרות עובד רק לאחר שיש לך מספיק חברות גדולות שיכולות להתחרות ביניהן. אם לא, אז זה לא בדיוק קפיטליזם. אני חושב שסין בדרך לשם, והמפתח הוא גם לבנות מגוון של חברות ותחרות ביניהן, וגם לבנות את המנגנון הממשלתי נכון".
גם נציגת אירופה, שרת החוץ לשעבר של ספרד, אנה פלציו, ממקדת את הגדרת הקפיטליזם שלה בשלטון החוק ובמוסדות האוכפים אותו. "העתיד של קפיטליזם הוא לא עניין של כלכלה. היינו ב-30 שנים האחרונות תחת שלטון של כלכלנים, והחוק היה תיבת הכלים שבהם הם השתמשו להכתיב את הדברים. כדי לקבל קפיטליזם, מה שצריך הם חוקים ומוסדות". פרגוסון, כצפוי, מחזק את הטיעון: "החוק הוא המפתח. בניגוד למה שחושבים, אין עניין בשאלה האם המדינה שולטת באמצעי הייצור, אלא התפקיד של המדינה בבניית מערכת חוקית ומוסדית, אשר תאפשר לשוק הפרטי ליצור רווחים, אבל בתנאים שטובים ומתאימים לאזרחים".
"בארה"ב, כאשר אומרים שיש ירידה כלכלית, כולם נלחמים"
והאם זה עובד היום? על פי נותנים שנאספו על ידי הפורום הכלכלי העולמי, הבוחנים את קיום שלטון החוק ב-15 נושאים ועניינים שונים, מתברר ששלטון החוק בארה"ב חלש הרבה יותר ממה שחושבים - היא מסיימת במקומות נמוכים על פי כל חתך, למעט ב"הגנה על המשקיעים", כשמדינות אחרות כמו הונג קונג גבוהות ממנה. מה שמדהים הוא שאם מביטים על המספרים של יוון ואטליה, אפשר לחשוב שהן מדינות באפריקה. ועל פי המצב הכלכלי שלהם כרגע, כנראה שיש קשר בין הצלחה כלכלית למיקום שלך בדירוג שלטון החוק".
מעבר לשלטון החוק, הכלכלן רגוראם מותח את השאלה לכיוונים שאינם רק במישור של כסף, או חוק. "השאלה המעניינת אינה בציר בין רכוש פרטי לרכוש ציבורי, אלא איזה סוג של קפיטליזם אנחנו רוצים לראות. העולם הפך למקום בו הרבה יותר קל לקבל גישה לכסף ואשראי מאשר גישה לכוח אדם מקצועי איכותי. הבעיה הכי גדולה של הקפיטליזם במערב היא של הון אנושי. העניין של חינוך והכשרה של הון אנושי חשובה לא רק במונחים של שוויון בין מעמדות ובין הכנסות, אלא במונחים של הצלחת השיטה הקפיטליסטית והצלחה של כל מדינה מול מדינות אחרות".
המשמעות של הדברים: עתיד הקפיטליזם - ולצורך הקהל של כנס מילקן, בעיקר הקפיטליזם האמריקאי - הוא גם סיפור של חינוך. פרופ' מייקל פורטר, המומחה לתחרותיות מאוניברסיטת הרווארד, בדק את רמת החינוך בארהב ומצא שהחלטות על מיקום של חברה או פעילות חדשה בוצעה נגד ארה"ב ב-9 מתוך 10 מקרים, כשהסיבה העיקרית היא רמת החינוך. "ההבדל בין רמת הידע במתמטיקה של בני עשרה בין סין לבין ארה"ב הוא כמו הפער בין ארה"ב לבין אלבניה", דיווח פרגון. ואילו פלציו הוסיפה: "הפער בין החינוך של האליטה ושל כל האחרים הוא יותר גדול מאי פעם, ברמה בגלובלית".
"למעמד הביניים החדש אין שום קשר למעמד הביניים הישן, הקודם. במקרים רבים זהו מעמד שהיה מעמד נמוך שעלה למעמד ביניים, אבל אין לו שום דרך לעלות לשלב הבא של מעמד גבוה יותר. המוביליות החברתית שלו, לעלות כלפי מעלה, היא אפסית".
לדעת פלאציו, המודל הקפיטלסטי האירופאי עומד להיבחן במידה רבה בגלל האוכלוסיה המתבגרת והגישה התבוסתנית של התושבים. "אתה צריך ליצור חברה שעדיין פתוחה למסחר. הביקוש של המדינות המתחתפחות הוא הדבר שהאירופאים יכולים לשרת. הגישה של לסגור את השווקים ולהקים מחסום עבור האליטה היא הדבר האחרון שנכון לעשות בעידן של צמיחה נמוכה במערב. הבעיה באירופה היא שאנחנו ממש לא מאמינים בעתיד. הדבר הראשון הוא לשנות את המנטליות של החברה. כשיש לך אוכלוסייה מזדקנת אתה צריך לפתוח הגירה של צעירים, אבל צריך גם לאפיין מחדש את המודל הכלכלי-חברתי. צריך להתמודד עם המצב החדש. העולם השתנה.
"בארה"ב, כאשר אומרים שיש ירידה כלכלית, כולם נלחמים ובועטים. באירופה כאשר מדברים מעלים אפשרות של דעיכה כלכלית, כולם אומרים :'נכון, זה מה שקורה, וצריך ללמוד לחיות עם זה'. עכשיו, המועמד לנשיאות הצרפתי פרנסואה הולנד רוצה להוריד את גיל הפנסיה חזרה לגיל 62. מי פורש בגיל הזה כאשר תוחלת החיים רק הולכת ועולה? אבל לך תגיד למישהו מהמעמד הנמוך בספרד שהוא צריך עכשיו לפרוש לפנסיה בגיל 70. אין מצב שהוא יקבל את זה".
ניאל פרגוסון, לעומת זאת, סבור כי השיח יהיה שונה במקומות אחרים באירופה: "זה לא השיחה שתהיה לך במינכן, כי גרמניה היא כלכלה שנהנתה מאוד מהאיחוד האירופי. בלב האיחוד יש כלכלה דינמית, כזו שניצחה את ארה"ב בכל מדד אפשרי של תחרותיות. הם יצרו איחוד מוניטרי עם פערים עצומים בין הגרעין למדינות שמסביב. צריך לקבל את העובדה שהגוש הזה יהיה בשליטה מסוימת של גרמניה, ורק צריך להודות שזה קורה בדרכי שלום ולא בדרך של מלחמה - כמו בשני הניסיונות הקודמים של המאה שעברה.
"המשבר הפיננסי יוצר בעצמו שינויים, כי אין ברירה אחרת. המצב בספרד, למשל, כל כך קשה עד שאין להם ברירה והם יקבלו החלטות, כולל כמו לדחות את גיל הפרישה. זה כבר קרה בעבר, חיזק אותו רגוראם, "אפילו בגרמניה: היתה תקופה של אבטלה קשה, וזה גם חלק מרכזי ממקור הכעס של הגרמנים. 'אנחנו נשכנו שפתיים והצטמצמנו", אומרים הגרמנים, אז עכשיו שגם הארופאים האחרים יעשו את זה".
אבל האם זהו הדבר החשוב? כיאה לכנס שרוב האורחים בו הם מנהלי השקעות, שאלות ותחזיות על המשברים הנוכחים והשפעתם על השווקים בטווח הקצר מסקרנות את כולם אך באותה עת כולם גם מסכימים שהמשבר באירופה הוא לא בהכרח הדבר החשוב ביותר כאשר מנבים לנבא כיצד יראה העולם בעוד 15 שנה".
השינוי הגדול של החיים שלנו הוא מה קורה לקראת 2030, אז העניין של ספרד ויוון, אפילו של כל אירופה, יהיה הרבה יותר קטן, אולי אפילו שולי". לדברי ורגוראם, "פעם, חברות היו מעצבות מוצרים עבור השוק המקומי שלהם, אבל עכשיו חברות צריכות ללמוד כיצד לעצב עבור שווקים 10,000 ק"מ מהן. אם הם לא יעשו את זה, החברות האחרות יאכלו אותן לארוחת הצהריים. חברה שלא חושבת על זה עכשיו, יהיה מאוחר מדי.
ניאל פרגוסון הדגיש כי "מה שברור שגם המדינות המתפתחות עוברות למודל של כלכלה שנקבעת על ידי השוק, ולא על ידי תכנון מרכזי. תכנון מרכזי לא יכול ליצור מעמד ביניים גדול, והשלטונות מבינים את זה. אלא שזה לא יראה כמו מה שיש במערב. הסינים יודעים שהם צריכים לנהל חמישית מאוכלוסיית העולם, והצמיחה שלהם הינה בקצב הרבה יותר מהיר ממה שקרה בהיסטוריה של המערב והם מפחדים. הם מפחדים שזה לא יילך. הם מפחדים שיקרה להם מה שקרה ברוסיה, בה המערכת הפוליטית הרסה את ההתקדמות של המערכת הכלכלי. הבעיה הגדולה של סין, למשל היא שחיתות. יש שם שחיתות עצומה אבל לא שומעים עליה כי היא מצונזרת. בהודו גם יש יש שחיתות אבל גם שומעים עליה כי יש סוג של עיתונות חופשית. אני חושב שבעתיד הודו תתקדם מהר יותר מסין בחזית המלחמה בשחיתות, בגלל העיתונות שלה".
פרגוסון סיכם כי "שלטון החוק יותר חשוב להצלחה כלכלית מאשר דמוקרטיה. דמוקרטיה יכולה להיות לוקסוס נעים לאחר מכן. לעומת זאת, מי שמנסה ליצור דמוקרטיה שלפני שיש שלטון חוק, מגלה לעיתים קרובות שזה לא הולך". לאחר סקירה של כמה דוגמאות לכך, כמו סינגפור המצליחה ללא דמוקרטיה, אמר פרגוסון הבריטי, בחיוך, ש"כדי להצליח, כדאי מאוד שבהיסטוריה שלך תהיה לך תקופה שבה היית בשלטון בריטניה". התשובה שהוא קיבל מהכלכלן רג'וראם, הודי ממוצאו: "יש הבדל בין מתאם לבין סיבתיות. האחד לא מבטיח את השני...".