האם פוליטיקאים משפיעים על הכלכלה?

פוליטיקאים וראשי מדינות, למרות הכוח הפורמלי שבו הם מחזיקים וההשפעה שמייחס להם הציבור, לא משפיעים בדרך כלל על הכלכלה - כך לדעתו של כותב שורות אלה. לא קשה להוכיח זאת: כל שצריך לעשות הוא להיזכר מה קרה בארבע השנים האחרונות, הן בעולם והן בישראל.

נתחיל בחו"ל. כאשר פרץ משבר האשראי והמשכנתאות הגדול בארה"ב, כל מה שהנשיא ג'ורג' בוש ידע לעשות הוא לכנס את הבנקאים לשעבר שעובדים אצלו כפקידים בכירים, ואת הבנקאים בהווה בבנקים שנקלעו למשבר, ולקבל את הצעותיהם. פרטי הניתוח הכלכלי היו ממילא גדולים עליו בכמה מספרים, ובסופו של דבר הוחלט על הפתרון היחיד שבא בחשבון: למזג את הבנקים הקורסים עם הבנקים שהיו במצב מעט יותר טוב, להוריד את הריבית לאפס, להוריד מסים ולהזרים כסף לכולם.

מיד אחריו הגיע הנשיא החדש ברק אובמה, לכאורה עם אג'נדה כלכלית הפוכה מזו של בוש - והוא המשיך בדיוק באותה דרך. הוא הציל את ג'נרל מוטורס, והמשיך להזרים כספים לבנקים ולשוק ההון. רפובליקאי מול דמוקרטי, קפיטליסט קשוח מול קפיטליסט סוציאלי - כולם עשו בדיוק אותו הדבר. המציאות הכלכלית הכתיבה להם את ההחלטות, כמעט ללא שיקול דעת.

הסיפור באירופה זהה: מנהיגי גוש היורו אמנם הגיעו מכל קצות הקשת הפוליטית, אבל מי שקיבלו את ההחלטות היו שוקי איגרות החוב והכלכלנים של הארגונים הבינלאומיים, בהם הבנק המרכזי האירופי וקרן המטבע הבינלאומית. כשהתברר לכולם שהמחיר של פירוק הגוש יהיה כבד יותר מהמחיר של חבילות הסיוע חתמו הפוליטיקאים על הניירות, והמדינות העשירות הזרימו מאות מיליארדי יורו למדינות הכושלות. בכנס מכון מילקן שהתקיים שבשבוע שעבר בלוס אנג'לס הודו פוליטיקאים: מי ששולטים בעולם הם לא העם ולא הפוליטיקאים אלא הכלכלנים.

ובישראל? אותו הדבר. בקיץ הקודם פרצה ברחובות הערים הגדולות מחאה חסרת תקדים בתולדות המדינה, כמעט חצי מיליון איש יצאו לרחובות בהפגנה נגד יוקר המחיה, הטייקונים והיעדר צדק חברתי - ומיד נאלצה ממשלת ישראל להכריז על שורה של רפורמות, שאת הפרטים שלה קבעו כלכלנים.

זה התחיל ב"רפורמה" בשוק הקרקעות בתגובה לקריאות על יוקר הדיור. כאשר המחאות רק גברו, זה המשיך עם הקמת ועדת טרכטנברג על שלל מסקנותיה. אפשר להתווכח עד כמה המחאה היתה יעילה ואם היא הביאה לשינוי בחברה ובכלכלה, אבל לכולם ברור שהפוליטיקאים וראשי השלטון לא הובילו דבר. המציאות הוכתבה להם על ידי מחירי השוק הגבוהים והמחאה הציבורית, ואלה גם הכתיבו את ההחלטות. האם יוקר המחיה והמחאה היו שונים במשהו לו בקיץ הקודם היה מכהן ראש ממשלה אחר, למשל ציפי לבני, אהוד אולמרט, אהוד ברק, שלי יחימוביץ או שאול מופז? נראה שלא.

המסקנה ברורה: פוליטיקאים, בעולם ובישראל, נאלצים לתמרן בתוך מסגרת מוגבלת מאוד של מציאות כלכלית, אפשרויות ואילוצים, ובסופו של דבר הם עושים בדיוק את מה שהיה עושה כל אחד אחר במקומם. דמוקרטיה ספק אם יש כאן, גם בחו"ל וגם בישראל: מקבלי ההחלטות עושים את מה שאין ברירה אלא לעשות בתגובה ללחצים הכלכליים וללחצים הפוליטיים המוכתבים להם.

האם זה נכון תמיד? ברגע מסוים אחד, אחת לכמה שנים, בבחירות הכלליות בכל מדינה ומדינה, מקבל לכאורה העם הזמנות להביע את דעתו ולבחור נציגים המשקפים אותה. היום הזה, במדינות רבות בבת אחת, קורה בדיוק עכשיו.

ביוון יתקיימו בחירות היום, ורבים מעריכים שהפסד של שתי המפלגות שהסכימו לתוכניות הצנע והחילוץ עלול לגרום ליוון לצאת מגוש היורו וליצור אפקט דומינו שיפורר את האיחוד כולו. גם בצרפת מתקיימות השבוע הבחירות, וניצחון של המועמד הסוציאליסטי פרנסואה הולנד מפחיד את כל אירופה. עד כה לא פחות מעשר ממשלות כבר נפלו באירופה בגלל המשבר הכלכלי.

בארה"ב יתקיימו הבחירות ב-6 בנובמבר, וכל הדיון לקראתן הוא כלכלי. הנשיא החדש ייאלץ להתמודד בתוך ימים בודדים עם מה שהאמריקאים מכנים "תהום פיסקלית" - סיומה של שורה ארוכה של תוכניות סיוע ופטורים ממסים שניתנו בעבר - שמשמעותה העלאת מסים דווקא באמצעו של משבר כלכלי חריף. וכמובן, גם אצלנו: בסתיו יתקיימו בחירות כלליות, שגם אם לא יביאו לבחירת ראש ממשלה חדש, ייצרו יחסי כוחות חדשים בכנסת ובקואליציה. האם כל אלה יביאו סוף-סוף למציאות שבה ההחלטות הכלכליות החשובות - ולמעשה כל ההחלטות החשובות בעולם הן כלכליות - יתקבלו על ידי ציבור הבוחרים?

התשובה היא שאולי כן, אבל רק בדרך עקיפה. כל פוליטיקאי שיגיע לשלטון, לאחר שאבק הבחירות ישקע, ימצא את עצמו מול אותה מציאות כלכלית, ולכן מול אותו תפריט מוגבל מאוד של התלבטויות ופתרונות. הפוליטיקאים, בין אם הם שליטים מכהנים שנבחרו לקדנציה נוספת ובין אם נבחרו זה עתה, יקראו לכלכלנים שלהם, ישאלו "מה אפשר לעשות" - ויקבלו אותן תשובות. כך באירופה, כך בארה"ב, ולא נראה שאצלנו יקרה משהו אחר.

עד כאן אין שינוי. מה שהיה הוא שיהיה, ו"יום הבוחר" לא ישנה הרבה. אבל יש דבר אחד שיזיז את הפוליטיקאים ויגרום להם לקבל החלטות שונות מאלו שהם מקבלים בחדר הסגור יחד עם הכלכלנים שלהם: תנועות המחאה.

באירופה, למשל, תנועות המחאה, ההפגנות והאי-שקט החברתי הם אלה שמזיזים את המחוג ומאלצים את הפוליטיקאים לקבל החלטות אחרות - ולא חשוב כרגע אם אלו החלטות "נכונות" או "פופוליסטיות". כך זה עובד: כשעשרות או מאות אלפי מפגינים צועקים מתחת לחלון של הפוליטיקאי ודורשים ממנו שינוי, אין לו ברירה אלא להגיב, גם אם השינוי הזה אינו נוח עבורו ואינו מתאים לקבוצת הלחץ שהציבה אותו בשלטון.

גם באירופה וגם בארה"ב, הפרשנים הכלכליים קובעים: הפתרונות הכלכליים "הנכונים" כבר ידועים לכולם, והשאלה היחידה היא אם הפוליטיקאים, בלחץ המחאות וההמון, יוכלו לקבל וליישם אותם. זוהי השאלה המרכזית שמעסיקה כיום את מדינות המערב.

ואצלנו? שוב, אותו הדבר. לא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות, ראש הממשלה ושריו החדשים יהיו שבויים בסד האינטרסים, הפטרונים, השותפים הקואליציוניים, התורמים, אנשי העסקים וקבוצות הלחץ המוכרים לכולם. שוב, הפוליטיקאים יקבלו את ההחלטות ששומרות על הסטטוס-קוו הכלכלי הקיים, אותו סטטוס-קוו שהביא אותם לשלטון. ושוב, כמו בכל מדינה אחרת בעולם, רק מחאה ציבורית רחבה, נטולת אינטרסים פוליטיים, יכולה לגרום לממשלה ולכנסת ליצור שינוי במדינה.

אף אחד לא אוהב לוותר על כוח וכסף, ולכן כמו בכל מדינה אחרת, גם בישראל רק מחאה יכולה להוציא לדרך תהליכים שבהם מוקדי הכוח הכלכליים יעברו ממי שמחזיק בהם כיום אל ציבור אחר, רחב יותר.