האם מופז יזכור את תמיכתו במחאה?

מזה שנים הציבור מודע לעובדה שלשיח הפוליטי בישראל אין קשר לנורמות בסיסיות. להבטחות אין שום כסוי ומימושן מותנה, אם בכלל, בכוח הפרלמנטרי בכנסת. ההצהרות נושאות אופי מקומי קצר טווח, כדי לרצות אוירה או מגמה ציבורית. התגובות מונעות רק מרציונל פופוליסטי.

לתקשורת יש חלק בתהליך, כאשר נוכחותה מעצימה את הקונפליקטים ואת ההתבטאויות הארסיות, הנושאות ברובן אופי אישי. בהקשר זה, שבר מופז את כל השיאים האפשריים. רק השבוע הוא קרא לביבי שקרן, רק לפני ימים הוא גינה נחרצות את דרכו הפוליטית, הכלכלית והחברתית של הליכוד ועכשיו הוא חובר אליה. מסקנה ברורה אחת עולה - רק ההישרדות הפוליטית האישית מנחה את דרכם של רוב הפוליטיקאים. אין לדרכם ולמנהגם דבר וחצי דבר עם טובתו של הציבור. יתרה מכך. גלגולי הלשון, האמירות הלא אחראיות, וההתבטאויות שאין להן כיסוי, מלמדים את הציבור נורמות חדשות: כדאי לשקר, כדאי להבטיח ולא לקיים בלאו הכי איש לא לוקח על כך אחריות גם לא צריך לתת דין וחשבון.

רק לאחרונה יצא מופז בשורה של הצהרות, הממקדות את דרכה של קדימה. בתחום הכלכלי חברתי, מיצב מופז את עצמו, מטעמי תועלת ברורים, כראש התומכים במחאה החברתית. מעניין יהיה להיווכח, מה יעשה עכשיו המשנה לראש הממשלה בהקשר זה. הגרעון התקציבי, שעשוי להגיע ל-30 מיליארד שקל, מצביע על מגמה ברורה: באוצר מתכננים שורה של גזירות, כמו העלאת המע"מ, הגדלת נטל המיסוי הישיר, ביטול הטבות והקלות ונוספים, שללא כל ספק יכבידו מאוד על הציבור ויפגעו במצבו הכלכלי.

כיצד יפעל בנושא מופז? האם הוא ימצא מקורות להיטיב עם מעמד הביניים? התשובה ברורה. בהתאם, לאילו גלגולי לשון הוא יידרש כדי לתרץ את חוסר המעש שלו בתחום שעליו התחייב. בהקשר הפוליטי, הקואליציה הרחבה מייצרת מצב בו אפשר לקבל החלטות ולבצען, הרי אין אופוזיציה. האם נראה התקדמות ביצירת שיטה שלטונית לפיה הרוב משפיע על התהליכים ולא המיעוט? האם נראה התקדמות בתהליך השלום? האם יתחיל משא ומתן מואץ עם הפלסטינים? ספק. נשמע בדיחה.

על פניו, יצירת הקואליציה הרחבה, עומדת במבחן התועלת הציבורית, בוודאי בטווח הקצר. נמנעה הוצאה מיותרת של מאות מיליונים על מערכת בחירות. נמנע מצב של ידיים כבולות ושל חוסר יכולת לקבל החלטות. אין מצב של קיבעון כלכלי, שיכול לסכן ולדרדר את המשק, ונפתח אופק חדש ופוטנציאל לקבלת החלטות שיתנו ערך לציבור ולמדינה, בתחומים רבים העומדים על הפרק. הנושאים יבחנו במבחן הביצוע ארוך הטווח, כאשר הציבור יצטרך להחליט, בעוד שנה וחצי, למי הוא ירצה לתת את קולותיו. האם הציבור יבחר על בסיס הביצוע? ייתכן.

אנו מלמדים את הילדים בבית ובבית הספר, לומר אמת, להבטיח רק מה שאפשר, ולקיים את מה שמבטיחים ושיש שכר ועונש. הפוליטיקה הישראלית מפריכה את הצורך לעמוד בנורמות בסיסיות אלו. מדוע? האם לציבור אין חוט שדרה? האם לציבור לא חשוב שיקיימו את מה שהבטיחו לו? האם הציבור לא מעדיף אומרי אמת על פני אומרי הן? האם הציבור לא שופט הבטחות מול ביצוע? כנראה שלא. הציבור המפוצל והמפולג, הנעדר ערכים, המונע מאמוציות, הרואה רק תועלתו האישית ואיננו בוחן את הדברים בעין ביקרתית וערכית, מביא למצב בו הפוליטיקאים מתנהגים לפי נורמות פסולות ואיש אינו פוצה פה ומצפצף. אל לציבור להלין על איש, אלא על עצמו בלבד. כפי שאמרו חכמים כבר מזמן: פני הדור כפני הכלב.


ד"ר ישראל בוקסר, מרצה לכלכלת ישראל במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה