בית משפט השלום בתל אביב קבע בפסק דין תקדימי כי דייר אשר סירב ללא סיבה סבירה ובחוסר תום לב לביצוע של עסקת פינוי-בינוי, יפצה את שכניו בסכום שיא של 2.4 מיליון שקלים, בנוסף לתשלום שכר טרחת עורכי דין בגובה 100 אלף שקל.
פסק הדין, שניתן בשבוע שעבר, מהווה תקדים מכיוון שהבניין נשוא התביעה, ברחוב סירקין בגבעתיים, אינו מוגדר על ידי המדינה כמתחם פינוי-בינוי שעליו ניתן להחיל חוק כנגד דיירים סרבנים. בנוסף, עד כה מעולם לא הוטל פיצוי בסדר גודל שכזה על דיירים סרבנים בהליכי פינוי-בינוי. משמעות פסק הדין היא כי ניתן מעתה לחייב דיירים סרבנים בתשלום פיצויים, במידה שבית המשפט מוצא כי הנסיבות לכך מתאימות. בהתחשב בכך שלא מעט פרויקטים של פינוי-בינוי בישראל מעוכבים מסיבה זו, הרי שלהחלטה זו יש משמעויות מרחיקות לכת.
את התביעה הגישו בעלי הדירות בבניין בגבעתיים, שכבר ב-2006 החלו בניסיונות לקדם פרויקט פינוי-בינוי בבניין מגוריהם. מדובר בבניין מיושן בן עשרות שנים, שבו שבע דירות ושתי חנויות, ללא מחסנים או חניות, בעוד שזכויות הבנייה שהתב"ע (תוכנית בניין עיר) מאפשרת במקום מכפילות את השטח הבנוי ואף יותר מכך.
הדיירים ביקשו לנצל עובדה זו כדי לשדרג את דירותיהם הישנות ולהחליפן בדירות גדולות עם מחסן וחניה. ב-2006-2007 חתמו בעלי הנכסים בבניין על הסכמי אופציה לפרויקט פינוי-בינוי עם חברת רותם שני יזמות והשקעות בע"מ. על פי התכנון, הבניין החדש אמור היה להיות בן שבע קומות ולכלול 14 דירות.
ב-2007 רכש הנתבע, שהציג את עצמו כקבלן ובעליה של חברה יזמית בשם "יהלי בנה לי בע"מ", את אחת החנויות בבניין. הנתבע סרב לחתום על ההסכם מול החברה היזמית, תוך שהוא מנסה לשכנע את הדיירים בבניין לחתום עמו על הסכם שלפיו הוא יבצע את הפרויקט כיזם - הצעה שלה סרבו הדיירים בתוקף. בתביעה שהגישו בעלי הדירות בבניין, באמצעות עורכי הדין אורי פרימו ואורי שרון ממשרד המבורגר עברון ושות', נטען כי הסיבה לסירובם היתה התנהלותו הכוחנית של היזם, שניסה לאלצם לחתום עמו על חוזה שאם לא כן "יתקע" את הפרויקט, וכן משום שסברו כי אין לו את הניסון הדרוש להקמת פרויקט שכזה. על פי הערכת שמאי שצירפו התובעים, הנזק שנגרם להם וחושב לפי ההפרש בין ערך דירותיהם הנוכחיות לבין שוויין של הדירות החדשות, הוא 5.25 מיליון שקל.
תביעתם של הדיירים, בסכום של 2.4 מיליון שקל, התקבלה במלואה. "סירוב הנתבע לביצוע העסקה והתנייתה בביצועה על ידי הנתבע, ללא רצון ומוכנות להתחרות מול קבלנים אחרים, היה בלתי סביר וגרוע מכך - חסר תום לב", כתב השופט יאיר דלוגין בפסק הדין. עוד כתב כי "המקרה של דייר סרבן הוא לעניות דעתי אחד המקרים הקלאסיים שבהם יש מקום לתת ביטוי לזכות הקניין המוחלשת בבית משותף. אין זה מתקבל על הדעת כי דייר אחד, ללא סיבה סבירה, יהיה רשאי למנוע משורה של דיירים אחרים בבית המשותף, למקסם בצורה מהותית את זכויותיהם".
את התקדים שבהפעלת חוק הדייר הסרבן בבניין שלא הוגדר פרויקט פינוי-בינוי על ידי המדינה, הסביר השופט דלוגין בכך שראוי לפעול כנגד דיירים סרבנים גם באזורים שאינם מוגדרים אזורי מצוקה. "גם מי ששייך למעמד הביניים והינו בעלים של דירה במרכז הארץ, יש לראותו כנפגע קשה מכך שעסקה כזו נמנעת ממנו", כתב השופט.
להיות האחרון שחותם
תופעת הדייר הסרבן היא אחד האתגרים הקשים הניצבים בפני פרויקטי פינוי-בינוי בישראל. ברוב המקרים נעוץ הסירוב ברצונו של הסרבן לנצל את מעמדו כדייר האחרון שטרם חתם על החוזה, כדי להגדיל את חלקו האישי בפרויקט העתידי.
"פסק הדין כולל מספר רב של קביעות חדשניות", קובע עו"ד משה רז כהן המתמחה בנושא פינוי בינוי. לדבריו, "החדשנות והתעוזה של בית המשפט נולדה על רקע העובדה שהנתבע רכש דירה בבניין כדי לכפות על הדיירים את ביצוע העסקה עמו כיזם וכדי לחסום יזמים אחרים שעמם בקשו הדיירים להתקשר. החידוש העיקרי בפסק הדין הוא העובדה שבית המשפט חייב דייר סרבן בפיצוי אף על פי שחוק 'הדייר הסרבן' אינו חל על הקרקע, מכיוון שהיא לא הוכרזה כמתחם פינוי ובינוי. נראה שהנסיבות המיוחדות של המקרה הובילו את בית המשפט למסקנות כה מרחיקות לכת".