פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המחאה החברתית: לתת צ'אנס לדמוקרטיה

      המחאה המתחדשת מתאפיינת בפחות תמימות ויותר כוחניות - המקשה על ההמונים לחזור ולהתחבר אליה. און לוי סבור כי על המוחים לתת צ'אנס להליך הדמוקרטי

      קיץ 2012 התחיל והמחאה עולה שוב לכותרות. מנהיגי המחאה של הקיץ הקודם מנסים להוציא אותנו שוב לרחובות, אבל אנחנו לא שם. אותו אדם שיצא לרחובות בשנה שעברה, הניף שלטים וקרא לצדק חברתי - יושב עכשיו בבית.

      מדוע? כי המסרים של קיץ 2012 הם מסרים כוחניים יותר, תמימים פחות וקשה מאוד להתחבר אליהם. בפועל נותרנו עם מחאה אלימה, פרובוקציות וחגיגה תקשורתית. ההצלחה היחסית של הקיץ הקודם נמצאת בעוכרינו, האשליה של ציבור שהתעורר ונטל את הגורל שלו בשתי ידיו גרמה לרבים לשכוח שהדרך האמיתית לשינוי היא באמצעות כללי המשחק הדמוקרטי.

      המחאה הפכה לדבר אופנתי

      כן דמוקרטיה, זו שמייצרת הליך שמתקיים מידי ארבע שנים או במקרה הישראלי אפילו פחות – בחירות. חברה דמוקרטית מצביעה בקלפי למועמד הראוי ביותר שיעמוד בראשה, דעת הרוב תקבע. 'כל אחד יכול לייצר רוב', ו'כל אחד משפיע'. אלה אמנם קלישאות, אבל מצוינות בשל נכונותן.

      יש שיגידו שהבחירות לא יעזרו בהקשר הזה, כי זו לא מחאה של ימין או שמאל. אותם אנשים יבחרו למחות נגד ראש הממשלה התורן או לפחות לדרוש ממנו בתוקף שינוי. לאותו ראש ממשלה לא תהיה ברירה אלא "לפעול" ולהיראות נחוש. הוא יקים ועדה, פעילי המחאה הבולטים יוזמנו אליה ויצטלמו לעיתון, אפילו יתפרסם גם דו"ח נוקב. ובכן, ועדות זה דבר מרשים, אבל מה עם השינוי שרצינו? עברה שנה ועדיין אין ניצנים של דיור בר השגה אמיתי, עדיין צריך לחזק את הפריפריה ועדיין צריך לשפר את תנאי הרווחה שלנו.

      ברגע שהנבחרים שלנו יבינו שהם יאבדו את הכסא אם לא נרגיש בשינוי בתקופת הכהונה שלהם, אזי שהם יקבלו תמריץ טוב לעשותו. פעמים רבות אנחנו אומרים שאנחנו 'לא מאמינים לאף אחד' וש'זה לא משנה מי יהיה בשלטון', זו אמירה תבוסתנית, אמירה שלא תשנה את השלטון וגרוע מכך – לא תגרום לשלטון הקיים לפעול באמת.

      המפגינים של הלילה יכולים לשמוח, אבל רק לרגע. הממשלה אמנם לא תישאר אדישה לזעקה שלהם, הם הרי נלחמים בדמם, אפילו ישבו אתמול מאחורי סורג ובריח. ראש הממשלה ייכנס מסיבת עיתונאים יפזר מילים נפלאות על כך שמחובתה של הממשלה להקשיב לרחשי הציבור וכאן ייגמר הסיפור.

      לעיתים עושה רושם שהמחאה הפכה לדבר אופנתי וכי היא נעשית לשם עצמה ולא לשם המטרות שאליה היא כביכול חותרת. הכוונות שלהם אומנם טובות ומוצדקות, אבל האם אלימות ברחובות היא הדרך שתיקח אותנו אל מדינת הרווחה שאנחנו חולמים עליה? האם האלימות תציל אותנו?

      אני לא ממעיט בכוחה של "ההפגנה האלימה", איש חכם אחד (פרנץ פנון), אמר שהאלימות היא דרך הכרחית לשחרור ולמהפכה. אבל לנו יש דמוקרטיה, ואנחנו חייבים לעצמנו לפחות לנסות אותה. במדינה דמוקרטית אדם יכול לקום ולהצטרף למפלגה שהוא מאמין בה, גם אם היא קטנה ונראית חסרת סיכוי. הוא אפילו יכול להקים אחת כזו ולקדם דרכה את הנושאים החשובים בעיניו. הוא יכול להפגין בנועם או לפחות במתינות, לכתוב לעיתון, לכתוב לנבחרי הציבור – ולשנות. נכון, זה פחות סקסי מצילום של המשורר שלמה קראוס כשהוא משתחרר מן המעצר, אחרי לילה סוער של ניפוץ חלונות בנק, אבל זו דרך לשינוי שאולי לא ניסינו מספיק חזק – דמוקרטיה.

      הכותב הוא יועץ אסטרטגי, מבעלי חברת יחסי הציבור והדוברות "ספוט תקשורת ואסטרטגיה".