האם המחאה שינתה כיוון?

למרות המחאה הציבורית, הציבור ממשיך לשלם מחירים גבוהים מאוד על מוצרים ושירותים. ועדת קדמי אישררה לאחרונה את המידע שמחירי המזון בישראל גבוהים בכ-20% ממחירי אותם מוצרים במדינות OECD. התהליכים לבלימת הריכוזיות יארכו זמן רב. כדי לרכוש דירה ממוצעת, נדרש שכיר בישראל להקצות את כל המשכורת של כ-11 שנות עבודה. התוצאה: מצבו של מעמד הביניים הורע ומצבם של השכבות הנמוכות הורע עוד יותר.

עתה, עם ההגדלה הצפויה של המיסוי, צפויה הידרדרות נוספת. מהצד השני, הגרעון בקופה הציבורית הולך וגדל. מהמשוואה יוצא רציונל ברור אחד: אין במצב הנוכחי מקורות לשיפור המצב של הציבור. האם סיטואציה זו צריכה לרפות את ידיהם של המוחים? האם נגמר הסיכוי לשינוי קרוב במצבו הכלכלי של הפרט?

המחאה בקיץ האחרות התאפיינה כא-פוליטית. ראשי המחאה הצהירו על כך חדשות לבקרים. גם הזרם המרכזי של המוחים-מעמד הביניים, דיבר בפרוש על נושאים שבמהות: מחירים ודיור ולא על נושאים פוליטיים. התוצאה של המחאה היתה פוליטית: רגולציה וטרכטנברג. הרגולציה הרעה את הביצועים של לא מעט חברות, ואף דרדרה את מצבה של הבורסה לניירות ערך. התוצאה: בטווח קצר יש שינויים בתחום התקשורת ומיתון בהעלאת מחירים קמעונאים, כאשר ענף הקמעונאות כולו נתון בזעזוע מתמשך. הכוונות של ועדת טרכטנברג היו כנות ואמיתיות. בפועל אין היום מקורות למימושן. התוצאה: שינויים מבניים בפירמידות ובקמעונאות יקרו בעוד מספר שנים ואז אולי תהיה ירידת מחירים. מה עושים עד אז אם בכלל? ברור שסבלנות הציבור פוקעת ומכך הבעיה מתחדדת.

השקט ומדיניות אי האלימות של המחאה בקיץ האחרון היו גם החוזק שלה. התוצאה: התערבות מינורית של המשטרה אם בכלל. היתה התערבות בנושאים של תיאום עצרות, כינוסים והפגנות. כאשר האלימות, שהיתה בשוליים, לא הצריכה פעילות משטרתית יוצאת דופן. יתרה מכך, הקונצנזוס הציבורי של המחאה גרם גם לראשי ערים לתת כתף לפעילות שנתפסה כלגיטימית ובעלת קונצנזוס ציבורי רחב. קיץ 2012 אינו מבשר, בשלב זה, קונצנזוס כבעבר.

לאלימות ולוונדליזם אין סיכוי. רשויות החוק יקטעו דפוסים שליליים אלו ביד קשה. מאידך, ניכרת בתקופה האחרונה פעילות משטרתית בתחום המניעה שמאפייניה מוזרים. לשון אחר, המשטרה חוקרת ועוצרת פעילים על סמך מידע לא מבוסס. פעילות זו איננה משתלבת עם חופש הפרט בדמוקרטיה, כאשר גם השר לביטחון פנים מתנער ממנה פומבית. השאלה: השר מתנער אך הדברים נעשים. האם יש כאן אחד בפה ואחד בלב? מוזר.

בצד האחר מתאפיינת הפוליטיקה שלנו בתצורה של קואליציה אולטימטיבית, ללא אופוזיציה. במילים אחרות תמיכה של מפלגות שוליות במחאה לא תביא לה פירות בדמות של קונצנזוס ציבורי רחב, להיפך. בנוסף, אין למוחים דהיום מנהיגות מוסכמת, כאשר הם מפורדים ומפוררים. באין מנהיגות, כל דאלים גבר. אז יש התפרעויות.

הבעיה היא שבישראל, כמו בישראל, נותנים רק כאשר שוברים את הכלים. המוחים, כמו ציבורים אחדים למדו זאת זה מכבר. עיין ערך שביתות. בהתאם, כאשר הם סברו שכלו כל הקיצין וגם המשטרה נוקטת באלימות, הם ענו במטבע של ונדליזם. מתבקשת התערבות של אישיות פוליטית בכירה להרגעת המצב הנשיא שמעון פרס ולא דמות כרני רהב. ההתבטאויות האחרונות של שר האוצר רק הוסיפו שמן למדורה. מי שסובר שרק רק נקיטה של יד ברזל הוא הפתרון, איננו מבין את המים הסוערים שמחלחלים מתחת פני השטח של ציבורים לא מעטים בישראל.

ד"ר ישראל בוקסר, מרצה לכלכלת ישראל במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה.