פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      העלאת יעדי גירעון המדינה - כישלון למחאה החברתית

      תפקיד המחאה היה לייצר תפישות עולם שלא מייצגות את מוקדי הכוח הקיימים, אלא את רוב החברה הישראלית. גיא רולניק סבור שהעלאת הגירעון הוא ההיפוך המוחלט מכך ומ"צדק חברתי"

      ראשי המחאה החברתית היו מרוצים השבוע - ראשית, הם עלו שוב לכותרות העיתונים והטלוויזיה לאחר שבשבועות האחרונים נדמה היה שכלי התקשורת מתעלמים מהם. שנית, הם רשמו "הישג" גדול: ראש הממשלה הודיע שהוא מגדיל את יעדי הגירעון התקציבי של הממשלה לשנים הקרובות. התוואי הנוכחי, שבו הגירעון היה אמור לרדת תוך שנתיים ל-14.5 מיליארד שקל (1.5% מהתוצר), הוחלף בתוואי שבו הגירעון יעלה בשנה הבאה ל-29 מיליארד שקל (3% מהתוצר).

      במקביל פירסם השבוע "הארץ" סקר, שנערך על ידי מכון דיאלוג, המגלה ששני שלישים מהציבור תומכים במחאה החברתית. הסקר גם העלה כי בקרב הימין והדתיים - שסווגו כמי שלא לוקחים חלק בה - יש דווקא תמיכה רחבה בנושאים שהיא העלתה לסדר היום הציבורי. האם אפשר לחבר את כל הדברים האלה יחדיו, ולקבוע שהציבור תומך בראשי המחאה ומרוצה מהרעיון של הגדלת הגירעון התקציבי? כנראה שלא.

      יש פער עצום, שגדל והולך מדי יום, בין תמיכתו של הציבור ברעיונות המחאה החברתית לבין תמיכתו באנשים המכונים ראשי המחאה. האחרונים ממשיכים לדבוק בטקסטים ובשיטות הפעולה של קיץ 2011 - וזה כבר לא עובד ולא מתאים. הציבור רוצה לראות התפתחות, פתרונות, כיווני פעולה ורעיונות.

      האנשים המזוהים כראשי המחאה לא הצליחו לייצר אהדה וחיבור בקרב רבים מאלה שתומכים בה. המחאה גדולה פי כמה וכמה מהם. חלק מהם שקלו להצטרף למפלגות, אבל גנזו את תוכניותיהם עם דחיית הבחירות למועדן המקורי. כבר אז, כשנראה שהם בדרך לקפוץ לתוך המפלגות, היה ברור שהם לא מבינים את התפקיד של אנשי מחאה, או לא מעוניינים בו.

      המצע הכלכלי והמעשים של המפלגות בישראל משקפים את הווקטורים של הכוח והכסף בחברה הישראלית. התפקיד החשוב ביותר של המחאה היה לייצר כוח, קול ותפישות עולם שלא משרתות את מוקדי הכוח הקיימים, המאורגנים, אלה ששולטים בכנסת, במרכזי המפלגות ובשרים. תפקידה של המחאה היה להציע רעיונות חדשים, שמשקפים את האינטרסים של ציבור לא מיוצג ולא מאורגן - הבלתי מחוברים הישראלים.

      אלא שרוב ראשי המחאה מחפשים קיצורי דרך ונזהרים לא לריב עם אף אחד: הם רוצים שכולם יתמכו בהם, גם אלה שנהנים מהסדר הכלכלי הקיים. לכן הם מעדיפים לסמן רק אויב אחד, הממשלה, ולהתעלם מהסיבות שגורמות לממשלה לפעול כפי שהיא פועלת, כלומר להתעלם מהכוחות הפוליטיים והכלכליים שדוחפים את המדיניות הממשלתית למקום שנוח להם.

      החלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להגדיל את הגירעון בגלל החשש שלו מתגובת הציבור להעלאת מסים, לרפורמות ולקיצוצים בבורות השומן היא הכישלון הראשון הבולט של האסטרטגיה הזאת שהתוו ראשי המחאה. במקום להתלהב מ"ההישג", היו צריכים ראשי המחאה לשאול את עצמם: מי יממן את הגירעון הזה בעתיד? מי יישא בנטל? כשיגיע הרגע שבו יהיה בלתי אפשרי להגדיל את הגירעון ויהיה צריך להטיל מסים או לקצץ בהוצאות - על מי יטילו מסים ולמי יקצצו בהוצאות?

      התשובה הרי ידועה: יטילו מסים על מעמד הביניים ויקצצו לחלשים. כך היה תמיד וכך יהיה גם בעתיד. אם לא יתבצעו רפורמות שיטפלו במוקדי הכוח הגדולים במגזר הציבורי והפרטי, אפשר יהיה להטיל מסים רק על החלקים במעמד הביניים שאינם מאורגנים ולקצץ רק לאלה שלא יודעים להגן על עצמם.

      העובדה שאף אחד מראשי המחאה לא העלה את השאלות האלה השבוע, ושהם לא נראים מוטרדים מגירעון פרמננטי שלא ברור איך ייסגר, מחזקת את ההערכה כי כמעט שנה לאחר פרוץ המחאה החברתית עדיין לא נולדו בקרבה גורמים המעוניינים להצביע על כיוונים ורעיונות חדשים - ורובם רוצים להישאר באזור הנוחות של סיסמאות שנשמעות מצוינות לכל אוזן, שנשענות על מעט מידע ועל הרבה רגשות.

      כל זה לא מבטל כמובן את הישגי המחאה: הצעדים של הממשלה בחודשים האחרונים מעידים שהיא, כמו פוליטיקאים רבים, הפנימה שהשיח הציבורי השתנה ושמאות אלפי המשפחות הישראליות הבלתי מחוברות גם הן שחקניות בזירה הישראלית. אין להן לוביסטים, עיתונים, פירמידות לחלוקת ג'ובים או קבלני קולות, אבל יש להן כלי חדש: יציאה לרחובות.

      יציאה לרחובות היא כלי בעל עוצמה גדולה. הוא מרתיע מאוד, אבל הוא לא ממוקד ולא אפקטיבי משום שלרוב היוצאים לרחובות אין מושג ירוק מהם הרעיונות, הרפורמות והשינויים שבהם הם צריכים לתמוך. התהליך שבו המחאה החברתית תוליד רעיונות חדשים כאלה ותשנה את השיח והתפישות הציבוריות יהיה ארוך.