פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שנה למחאה: האם ההמונים ייצאו שוב לרחובות?

      בדיוק שנה אחרי שהוקמו ראשוני האוהלים ברוטשילד מתכוונים רגב קונטס, ברק כהן, שיר נוסצקי ופעילים נוספים לערוך הפגנת כוח גדולה נוספת בכיכר המדינה בתל אביב. הכיכר תתמלא

      ב-14 ביולי תמלא שנה למחאה החברתית. שנה ליום בו דפני ליף ותשעה זרים שלא הכירה לפני כן יצאו לשדרות רוטשילד והקימו אוהלים, שנה למפץ החברתי הגדול של 2011, שעדיין נמשך.

      צעדת המיליון בתל אביב, אוגוסט 2011 (מגד גוזני)
      400 אלף איש בכיכר המדינה נראים כמו זיכרון רחוק.(צילום: מגד גוזני)

      לכאורה מדובר בתאריך מושלם לערוך בו עצרת מחאה. הבעיה היא שבשנה האחרונה, במקום להתעצם, השתנה המאבק ובמידה מסוימת גם נחלש. כמה ימים לאחר ש-5,000 איש בקושי מילאו את רחבת מוזיאון תל אביב, 400 אלף איש בכיכר המדינה נראים כמו זיכרון רחוק.

      שנה אחרי, ישראלים רבים מרגישים שדבר לא השתנה. הייאוש עשוי להוביל, בין היתר, גם לזכוכיות שבורות. אבל שיר נוסצקי, רגב קונטס, עו"ד ברק כהן ואורי בן-דב - ארבעה ממארגני העצרת החגיגית לציון שנה למחאה, שתיערך ב-14 ביולי - לא נותנים לייאוש לגבור עליהם.

      להציג כיוון ברור למחאה

      בכיכר המדינה, המקום שבו נערך מפגן הכוח הגדול ביותר של המחאה ב-3 בספטמבר 2011, מתכננים הארבעה מפגן כוח מרשים לא פחות, שנועד להשיג את כל מה ש"הפגנת המיליון" המקורית לא השיגה: להציג למשתתפים כיוון ברור לגבי מה שעליהם לעשות למחרת כדי לשנות את המדינה, תחת הכותרת "הגיע הזמן לנקות את הבית שלנו".

      "ההישג הכי משמעותי של המחאה הוא בעצם קיומה", אומר קונטס, 36, יוצר דוקומנטרי, מנהל הקריאייטיב של מטה המחאה בקיץ הקודם ומיוזמיה המקוריים. "המחאה היא מטאטא הברזל שמנקה את הפינות האפלות בכלכלה ובפוליטיקה שלנו. כשהמחאה גדלה ומתעצמת, הרגולטורים פוחדים ומתחילים לעבוד, חברי הכנסת מתחילים קצת לדאוג לבוחרים, במיוחד כשהם רואים עוד ועוד אנשים מתפקדים למפלגות. בכל פעם שהמחאה מתעצמת, המדינה נהפכת ליותר מתחשבת באזרחים ולא רק בעצמה. לכן אנחנו חוזרים לרחובות. לא כדי להשיג דבר זה או אחר אלא כדי להפחיד את המנהיגים שלנו, שכבר מזמן לא עובדים בשבילנו. את ההישג הזה אנחנו רוצים להמשיך".

      "בחודשים האחרונים המחאה הלכה לכל מיני כיוונים", אומרת נוסצקי, 27, ממובילות המחאה של הקיץ שעבר וההוגה הראשית של האירוע. "זה נהיה תפזורת, כל אחד מושך לכיוון אחר. כאזרחית היה חסר לי כוח אזרחי חזק, שאומר מצד אחד מה צריך לעשות ומצד שני נוגע בערכים של המחאה. האירוע הזה, של ה-14 ביולי, הוא הזדמנות מצוינת לשלב בין השניים".

      שיר נוסצקי, רגב קונטס (אביב חופי)
      "כל הדרכים מובילות לרומא, וכל המאבקים מובילים לצדק חברתי". שיר נוסצקי ורגב קונטס (צילום: אביב חופי)

      "הבסיס של היוזמה הזאת הוא שאנחנו לא מסכימים עם האמירה 'עברה שנה ודבר לא השתנה'. הרבה דברים השתנו", אומר אורי בן-דב, 40, מורה ליוגה ועורך דוקומנטרי, פעיל באתר המחאה J14 ובחדר המצב של המחאה. "הדבר העיקרי שהשתנה זה אנחנו. אני למשל, מעבר להתעוררות הפנימית שלי, הרגשתי לראשונה זה שנים ארוכות תקווה שמשהו יזוז פה. במקביל יש קואופרטיבים, יש אמצעי תקשורת אלטרנטיביים שמספרים את הסיפור שלנו, לא את הסיפור שלהם. עברנו שינוי תודעתי מטורף בשנה הזאת".

      "מה שאנחנו עושים באופן כללי בשנה האחרונה הוא מאוד שאפתני", אומר עו"ד ברק כהן, 35, מפעילי המחאה הבולטים. "השאפתנות הזאת מנסחת מחדש את מושגי היסוד שנטבעו פה במשך 64 שנה - הגדרה מחדש של מושגים כמו ריבונות, או ימין ושמאל. 14 ביולי הוא הזדמנות מצוינת לעורר מחדש את השיח הזה".

      בניגוד לעצרות המחאה הקודמות בתל אביב, שהתאפיינו בצעדה אחת שנעה מכיוון כיכר הבימה אל עבר היעד הסופי, בעצרת הזאת דברים יתנהלו באופן שונה במקצת.

      "התחלנו עם הדיור ומהר מאוד נהפכנו לצדק חברתי, מושג אמורפי שאנשים שואלים כל הזמן מה הוא אומר", אומרת נוסצקי. "מה שקרה בשנה האחרונה זה שהציבור, אנשים מחוץ למחאה ובתוכה, התחילו לפרוט את המושג הזה לסעיפים. הדבר הכי גדול שראינו בשנה הזאת הוא שאנשים וקהילות התחילו להרגיש מועצמים, שיש להם זכות ואפילו חובה להיאבק. הקהילה האתיופית למשל, שהיא אחת המדוכאות והמוזנחות בישראל, קמה השנה בפעם הראשונה. הדרת נשים והפרדה באוטובוסים זה לא משהו שנולד השנה, אבל המחאה נגדו כן נולדה השנה. הרבה מחאות בשנה האחרונה לקחו את המושג הזה 'צדק חברתי', כשכל אחד רואה איפה יש היעדר צדק חברתי בחייו. חשבנו שהאירוע הזה הוא הזדמנות טובה לתת לכל אחד מהמאבקים האלה את המקום הספציפי שלו, אבל להזכיר שזה הכל מאבק אחד".

      לצורך כך, המשתתפים בעצרת 14 ביולי יובילו לפחות שבע צעדות שונות, שייצאו משבע נקודות בתל אביב, כשכל אחת מייצגת מאבק חברתי אחר. יחד, הן יתאחדו בכיכר המדינה תחת הדגל "צדק חברתי".

      "כל הדרכים מובילות לרומא, וכל המאבקים מובילים לצדק חברתי", אומרת נוסצקי. "כיכר המדינה ממחישה את זה. מכל כביש תגיע צעדה שנובעת מגרעין של מאבק מהשנה הזאת: צעדת המאבק נגד הגזענות, שאותה יוביל הגרעין של העדה האתיופית; מאבק השכונות למען דיור ציבורי; המאבק לזכויות העובדים ועובדי הקבלן; המאבק בטייקונים; צעדת העגלות; חופש הביטוי; המאבק נגד קריסת השירותים הציבוריים - העובדים הסוציאליים, המתמחים שיגיעו כולם במדים. זאת חגיגה של הדבר הזה, וחשוב שלכל אחד יהיה את המקום שלו".

      פוליטיקה זה שוב סקסי

      לארגון ההפגנה שותפים פעילים בולטים נוספים, בהם רועי נוימן, האחראי על התקשורת ודובר מטה המחאה בקיץ הקודם; עדי פלד, ממובילי מאהל רוטשילד; הפעילה החברתית ליטל בר ממאבק השכונות; וגם ארגון "ישראל יקרה לנו", המוביל את המאבק נגד יוקר המחיה.

      הפגנות נוספות ייערכו בחיפה, קרית שמונה, ירושלים ובמוקדים נוספים. "המחאה הולידה אלפי פעילים. האנשים האלה הם דור העתיד של המנהיגים בישראל", אומר קונטס. "הם ויתרו על החיים שלהם והחליטו, אחרי שנים שבהן אמרו להם ש'פוליטיקה זה מלוכלך מדי, לכו להיי-טק' - שפוליטיקה זה שוב סקסי".

      במה ההפגנה הזו תהיה שונה?

      קונטס: "הסיסמה של הפגנת המיליון היתה 'הם מבינים רק מספרים' - וזה נכון. הם באמת מבינים רק מספרים. האינטרס של השלטון הוא להפוך את ההפגנות לקטנות. יש לנו דמוקרטיה, או מצג של דמוקרטיה, ואנחנו לוקחים אותה כמובנת מאליה. רבותיי, להיות אזרח במדינה דמוקרטית זה לא להצביע פעם בארבע שנים. זה אומר להיות על המשמר ולהשגיח על החתול ששומר על השמנת, כי תמיד הוא ייקח לעצמו עוד שלוק".

      רגב קונטס בצעדת המיליון בתל אביב, אוגוסט 2011 (דרור עינב)
      "לא יהיה שום ייצוג למפלגות בניגוד לעצרות קודמות שראינו לאחרונה". רגב קונטס (צילום: דרור עינב)

      אוקיי, עוד הפגנה, הפגנה גדולה אפילו. אבל מה קורה ביום שאחרי? ב-15 ביולי?

      נוסצקי: "גם על זה חשבנו. יש יוזמות שמתקיימות גם ב-13 ביולי ויהיו קיימות גם ב-15 ביולי שהציבור הרחב לא מודע אליהן, כמו המשמר החברתי, כמו העיתונות האלטרנטיבית. המהפכה עצמה לא מתרחשת פעם בשנה או פעם בחודש בכיכרות".

      כהן: "יושבים פה ארבעה אנשים ולכולנו יש תחושת אחריות גדולה, אבל גם אם מחר ניעלם מהעולם המאבק לא תלוי בנו. יש אלפי אנשים שיעשו את העבודה. עד לפני שנה כולם חשבו שאין מה לעשות במדינה. שנכון, יש צרות, אבל אין מה לעשות. המחשבה הזאת נשחקה והלכה בצורה משמעותית".

      בן-דב: "המטרה היא לפתוח עוד דלתות לאנשים שלא יכולים לעסוק כל היום במחאה. על המסכים יופיעו כתובת האתר של J14 ומספרים של קואופרטיבים, נגייס אנשים שירצו למנוע פינויים של משפחות מדיור ציבורי. הרבה אנשים חושבים שההישג של המחאה נמדד במנדטים וזה סבבה. אבל מה שחשוב הוא שאנשים יתחילו לחשוב על החיים שלהם, על מה שקורה בשכונה שלהם, על אם לצרוך בסופר או לקנות בקו-אופ השכונתי".

      קונטס: "הרעיון הוא לחבר לאירוע כמה שיותר ערוצים שפועלים במחאה, מתוך הבנה שמדובר בקוביה הונגרית: כל גוף הוא צד אחד שלו".

      הפולמוס הבוער במחאה בחודשים האחרונים נוגע לשילוב של מפלגות ותנועות פוליטיות. יהיה להן ייצוג באירוע?

      קונטס: "דבר אחד אני יכול להבטיח: לא יהיה שום ייצוג למפלגות בניגוד לעצרות קודמות שראינו לאחרונה. אנחנו מתנגדים למפלגות קיימות בכנסת שמנסות בדרכים אלו או אחרות לנכס לעצמן את המחאה. זה לא שיש משהו רע במפלגות כשלעצמן, אבל למפלגות יש אינטרסים. לצורך העניין, גם שלי יחימוביץ' במובן מסוים היא אויבת המחאה. היא הגיעה לאיפה שהגיעה, בין היתר, בזכות הוועדים החזקים של הבנקים. איפה יהיה האינטרס שלה לצאת נגדם? כשלגליה מאור ולבנק לאומי טוב, לוועדים טוב ולשלי יחימוביץ' טוב. זה נכון שראש הממשלה הנוכחי הביא את הצדק החברתי לפארסה, אבל לא שכחנו שהוא לא היחידי".

      נוסצקי: "אנחנו לא מזמינים אף מפלגה, אף שלט של מפלגה ואף חולצה של מפלגה להגיע להפגנה. מבחינתנו כל מי שבא עם דגלים עושה שימוש ציני במחאה בשביל לגרוף הון פוליטי. את העשייה החברתית שלהם שיעשו איפה שהם אמורים לעשות - בפרלמנט. כל מי שיגיע עם דגל או חולצה, נראה בזה התקפה אישית על המחאה".

      בן-דב: "התפקיד שלנו הוא לא לומר 'תצביעו לזה ולא להוא', אלא להיות כל הזמן על המשמר. לדעת שגם אם מחר יתחלף פה השלטון, זה לא אומר שתהיה פה מדינת רווחה. שצריך לבדוק את זה. השימוש בכוח המפלגתי והפרלמנטרי שולל את הכוח האזרחי. הוא בעצם אומר 'אתם לא אחראים'. אני אומר להיפך: אנחנו אחראים. בכוחנו לשנות את המציאות של השכונה שלנו, העיר שלנו, המדינה שלנו. בשנה האחרונה הבנו שמספיק בחורה אחת צעירה עם אוהל והמדינה פתאום מדברת גם על כלכלה ולא רק על ביטחון. הרעיון הוא לחזק אזרחים, לא את המפלגות".

      כהן: "אי אפשר להתייחס רק לשלי. אנחנו זוכרים גם את ההיסטוריה הרי, את הדורסנות של מפא"י ההיסטורית, שגם היתה גורם מכזיב בכל מה שנוגע לחירויות האזרח. חשוב להבהיר שאין פה תקיפה של שליט ספציפי, אלא של שיטה שלה שותפים כל הגורמים שפעלו במסגרתה הפוליטית".

      קונטס: "אנשים אומרים לנו כל הזמן שרק בכנסת אפשר לשנות. הכנסת היא המקום האחרון שאפשר לשנות בו את הדברים. חברי הכנסת כל כך אסורים בחובות שלהם. ראינו השבוע שאיציק שמולי, פוליטיקאי דרדק עדיין, כבר חייב משהו לאי.די.בי. כל מי שנמצא בחדר הזה הם אנשים לא מקושרים, לא מחוברים, לא ממומנים. וזאת המאסה הגדולה של המחאה, בניגוד ל'תנועה החברתית' למשל".

      "זו לא חגיגת יום הולדת"

      בשבועות האחרונים נראה שהמחאה התפצלה לשני גופים נפרדים. הדבר בלט במיוחד בשתי ההפגנות הנפרדות שנערכו בסוף השבוע האחרון.

      נוסצקי: "יש כאוס חיובי. אחד הכשלים הגדולים של המחאה זה שהיא נהפכה למשהו פרסונלי, שהיא סובבת סביב חמישה אנשים ואז מישהו רב עם מישהו והלכה כל המחאה. חשוב לומר: לא. יש פה המון אנשים שפועלים בלי שהציבור הרחב מודע אליהם".

      כהן: "יש פיצול רעיוני. הפיצול הרעיוני הוא בין גישה רפורמיסטית שמתמקדת בהחלפת השלטון הנוכחי, לבין גישה מהפכנית ששואפת לכינון מחדש של החברה ומערכת יחסי הכוחות בחברה - הכלכליים והפוליטיים. אני סבור שהחלפת ראש ממשלה או מפלגה דומיננטית לא עושים שום דבר. כבר היה לנו פה שלטון של מפלגת העבודה והמציאות לדעתי לא היתה עדיפה".

      שנה אחרי תחילתה של המחאה ורבים מיואשים ממנה. רבים אפילו מאשימים אותה במצב הרע של המשק.

      קונטס: "הטעות של עצרת המיליון היתה שאנשים חשבו שאם נצליח, אם יגיעו מיליון או חצי מיליון, ייפתחו שערי שמיים וצדק חברתי יבוא. המון השתנה בשנה האחרונה. למשל, התחרות בשוק הסלולר. זו התחלה אמנם, אבל הציבור מבין שיש התחלה ושאפשר לעשות משהו. לפני שנתיים הכרמל נשרף ואנשים נהרגו. עכשיו, אחרי שקצת שיפרו את שירות הכבאות, מכבים שריפה גדולה בירושלים בתוך שעתיים. אנחנו רואים מה קורה כשהממשלה מחליטה למשול".

      ב-15 ביולי תתחיל השנה השנייה של המחאה. בסוף השנה הראשונה שלה נראה שהשיח עובר להתמקד בנושא האלימות.

      נוסצקי: "אנשים מתייחסים לזה כאילו חלה תפנית. האלימות של המעצרים והיס"מניקים היתה במחאה כבר מאז העצרת הראשונה, זה לא משהו חדש. ביבי מחייך לנוכח השיח על אלימות שוטרים או לא אלימות שוטרים. יש צורך להזכיר למה יצאנו לרחוב וכמה ארוכה היא הדרך ולהגדיר את היעדים, המסרים והדברים שאנחנו רוצים לשנות. עצרת 14 ביולי היא לא חגיגת יום הולדת".

      בן-דב: "המטרה היא שנוכל להתפרנס בלי לעבוד 14 שעות ביום, לראות את ההורים שלנו, שנוכל לקנות בית מבלי למשכן את עצמנו למוות, שתהיה לנו פנסיה - כולנו שוכחים שנהיה עניים מרודים לעת זקנה".

      נוסצקי: "כבר חודשים אנחנו שומעים את הביטוי 'המחאה מתה'. יש חשיבות, ביום הסימבולי הזה, שנה למחאה, לנצח במשחק המספרים. זה לא המדד כל השנה אבל ביום הזה זה חשוב במיוחד, כי ביום הזה אין לי ספק שכל העיניים הציניות יהיו נשואות לכיכר המדינה ויגידו 'בוא נראה'. לכן, כל מי שתומך במחאה, גם אם הוא לא מקדיש את חייו לזה, אם הוא רוצה שדברים ישתנו לטובה - חובתו להגיע לשם. מי שהגיע להפגנה אחת כאילו הציל מאבק שלם"