בנימין נתניהו היה ראש ממשלה, לא מוצלח במיוחד, ב-1996-1999. נתניהו מכהן כעת בפעם השנייה כראש הממשלה, מאז 2009. כפי שהדברים נראים, דרכו סלולה להשלמת קדנציה מלאה בת ארבע שנים כראש הממשלה, ואולי אף לבחירה לראשות הממשלה בשלישית בבחירות הבאות. את הפסגה של "להיות ראש הממשלה", אם כך, נתניהו כבר כבש. כעת נשאלת השאלה: לשם מה הוא כובש שוב ושוב את הפסגה הזאת, אם הוא לא עושה בה דבר?
נתניהו יודע היטב כי שילוב החרדים בשוק העבודה הישראלי הוא משימה קריטית. החרדים מהווים כיום כ-7% מהאוכלוסייה, והם צפויים לגדול בתוך 20 שנים ל-12% ממנה, ובתוך 40 שנה - ל-20%. כיום שיעור הגברים החרדים העובדים מוערך ב-40%. המוסד לביטוח לאומי טוען שהנתון האמיתי נמוך אף עוד יותר - 30% בלבד. אין כל סיכוי שישראל תוכל לשרוד כש-20% מאוכלוסייתה אינה עובדת. זה פשוט לא ילך. אם החרדים לא יתחילו לעבוד, ובהקדם, דינה של המדינה להידרדר לעוני.
הוצאתם של החרדים לשוק העבודה היא, אם כן, משימה לאומית קיומית דחופה מאין כמוה. זו משימה קיומית - כי לא ניתן לקיים מדינה צומחת ומשגשגת, כשקרוב לחמישית מהגברים בוחרים לא לצאת לעבוד. לאומית, כי ישראל נבנתה על האתוס הלאומי של תרומה למדינה ושל נשיאה בנטל הכבד. החרדים מתנערים מהאתוס הזה פעמיים - כשאינם נושאים בנטל השירות הצבאי וכשאינם נושאים בנטל היציאה לעבודה, התרומה לתוצר ותשלום מסים. וזו משימה דחופה - כי השיעור היחסי של החרדים באוכלוסייה גדל והולך, ומגיע במהירות לנקודה שבה גבו של הרוב העובד ומשלם המסים (וגם המשרת בצבא) פשוט יישבר.
נתניהו יודע כי הוצאת החרדים לשוק העבודה היא משימה לאומית קיומית דחופה מאין כמוה. נתניהו גם יודע כי נקרתה לפניו שעת כושר נדירה לערוך את השינוי ההיסטורי הנדרש במסלול ההרסני שבו צועדים החרדים. זהו השילוב יוצא הדופן של החלטת בג"ץ על ביטול חוק טל, יחד עם המחאה החברתית הקוראת לשוויון בנשיאה בנטל, יחד עם ההתעוררות המקצועית של כל שדרות הממשלה לגבי הבעיה הקשה של הפערים החברתיים בישראל - וההשתמטות של החרדים מעבודה, הנמצאת במרכז בעיית הפערים החברתיים.
כל הגורמים הכלכליים וההיסטורים מונחים עתה על השולחן, בו זמנית, כדי לאפשר את ביצוע המהלך ההיסטורי של שינוי הסטטוס קוו ההרסני עם החרדים. הציבור הרחב יצא מאדישותו והוא תומך בהתלהבות בשינוי הסטטוס קוו. הקואליציה של נתניהו רחבה ויציבה גם בלי החרדים. בג"ץ הפך את שעון החול. וההבנה המקצועית לגבי חשיבות המהלך קיימת, גם אצל ראש הממשלה.
הכל מונח על השולחן - רק לא הנכונות של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לעשות את המהלך הנועז שישנה את פניה של המדינה, ובדרך גם יכניס את נתניהו להיסטוריה. במקום לשאת פניו אל עבר האופק, נתניהו מחשב חישובים קטנוניים - מה עשויה להיות הקואליציה שלו בבחירות הבאות, ואם שווה לו להסתכן בלריב עם החרדים עתה, לבל ינקמו בו לאחר הבחירות. במקום להיות מנהיג שיכול להציל את עם ישראל, נתניהו עסוק באיך הוא כובש שוב, בפעם השלישית, את הפסגה שהוא כבר נמצא בה עתה - מבלי להותיר חותם משמעותי.
נתניהו, לפיכך, פירק את ועדת פלסנר - אחרי שזאת עמדה להמליץ המלצות שלא היו מאפשרות לחרדים להתחמק עוד משירות צבאי ומיציאה לשוק העבודה. נתניהו מנסה בכך לברוח מההמלצות החד-משמעיות שהסתמנו, שהיו גוררות אותו לעימות ברור עם החרדים. נתניהו מנסה להמשיך להיות ראש ממשלה קטן, שמפקיר את עתיד ישראל על מזבח הרצונות האישיים שלו. אסור לתת לו לעשות זאת.