ברקליס זייף ריביות - מי הרוויח ומי הפסיד?

ליבור, ראשי התיבות של London InterBank Offered Rate, הוא שער הריבית הבסיסי בכל העולם. בכל יום עסקים, בשעה 11, מחושבים כ-150 מספרים כאלה, עבור שורה של תקופות הלוואה (מיום אחד עד שנה, כאשר הריבית ל- 3 חודשים היא החשובה ביותר), ועבור כ-10 מטבעות שונים.

בכל יום מעבירים סוחרים היושבים בחדרי עסקות של בנקים גדולים, מכל העולם, נתונים האמורים לשקף את שער הריבית שבו הבנק שלהם יכול לקבל אשראי מבנק גדול אחר. הנתונים מוקלדים או מוזרמים דרך מערכת תקשורת של "רויטרס" אל משרדי החברה בלונדון, שם מתבצע עיבוד סטטיסטי פשוט.
עוד כתבות בנושא

זורקים את רבע הנתונים הגבוהים ואת רבע הנתונים הנמוכים – ומכל השאר הנתונים מחשבים ממוצע פשוט. לעיתים, אם משהו לא נראה הגיוני, הפקידים של רויטרס מרימים טלפון לבנק שהעביר נתון חריג, לברר אם זו אכן כוונתו. זהו "שער הליבור" לאותו יום, עבור 150 המספרים השונים. כל השערים, גם הממוצע וגם הנתונים שנכנסו לחישוב על ידי כל אחד מהבנקים, גלויים לכל על פני מסכי המחשב של "רויטרס" - כולם יודעים איזה ציטוט ריבית העביר כל בנק.

חשוב להבין: הריבית אינה משקפת עסקות שנעשו בפועל, אלא "הערכה" של הבנק בנוגע לשער הריבית שייאלץ לשלם אם יבקש הלוואה מבנק אחר. אם "הערכות" קשה להתווכח.

שער ריבית הליבור הוא המספר החשוב ביותר בעולם המימון והפיננסים, אולי יחד עם שערי החליפין בין המטבעות. זו "הריבית הניידת" של העולם, והיא משמשת בסיס לכמעט כל עסקה פיננסית ומסחרית. קשה לחשב את הערך של כמות החוזים שעליהם הוא משפיע, אך הערכות נעות בין 300 ל- 800 טריליון דולר. זה סכום שאפילו אי אפשר לדמיין.

השערורייה פרצה כתוצאה מפרסום דו"ח חקירה של הרשויות בבריטניה ובארה"ב, שחשפו כי שערי הליבור שנמסרו על ידי בנק ברקליס בין 2005 ל- 2008 היו למעשה מזויפים. הם כלל לא שיקפו את הריבית שהבנק צריך לשלם כדי ללוות מבנקים אחרים, אלא נתון כלשהו שהיה נוח לסוחרים אחרים של הבנק, שעסקו במסחר בחוזים פיננסים.

בחקירה התגלו לא פחות מ-177 תקשורות אי-מייל, שבו סוחרים ביקשו מהאנשים ש"קבעו" את הליבור להזיז את השער על פי הצרכים שלהם. השפעתם על שער הריבית הממוצע של כל הבנקים היתה קטנה, לא יותר מכמה מאיות האחוז, אבל בגלל היקפי המסחר הגדולים בעסקות תלויות ריבית, היא ייצרה לסוחרים רווחים של עשרות מיליוני דולרים ליום.

הזיוף היה מתוחכם, מדויק וכמעט יום יומי: קובעי הריבית היו צריכים לקבוע שער טוב אבל לא טוב מדי - כך שהנתון של ברקליס לא יעוף מהחישוב הסטטיסטי. אבל זו רק חצי מהתמונה: בתקופות אחרות, למשל בעת המשבר הפיננסי, נהג ברקליס להציג ריביות פיקטיביות לא כדי להרוויח מהמסחר, אלא כדי לשדר יציבות. זו היתה תקופה שבה הנזילות בשוק התייבשה, ולו הבנק היה מציג את השער האמיתי, הגבוה, שאותו הוא נאלץ לשלם כדי לגייס הון - היו כולם מגלים שהוא נמצא במשבר נזילות ואמון (כי הציטוטים הרי גלויים לכל). כדי להציג תמונה של יציבות הבנק סיפק ציטוטי ריבית נמוכים פי כמה, לעיתים באחוזים שלמים.

בכל עסקה שבה ריבית הליבור מופיעה, יש מרוויח ויש מפסיד. ברור לחלוטין שסוחרי ה"חשבון העצמי" של ברקליס הרוויחו, קודם עבור הבנק ולאחר מכן עבור עצמם, אישית, באמצעות הבונוסים שגרפו. בחדרי עסקות, הבונוסים של הסוחרים הם תוצאה של הרווחים שהם הביאו לבנק - ואלה אנשים שמרוויחים מיליוני דולרים בשנה. בלתי אפשרי לסכם את הרווחים של ברקליס - אך הקנס שהוא שילם, כמעט חצי מיליארד דולר - הוא הגדול ביותר מעולם לפרשייה כזו. אבל זהו רק קצה של מזלג: בכל העולם, במשך שנים, בוצעו עסקות על בסיס שער ליבור שגוי - וטריליונים של דולרים עברו מיד אחת ליד אחרת ללא הצדקה.

זו בהחלט אפשרות - כולל תביעות בטריליוני דולרים של עסקות שברקליס כלל לא היה צד בהן. דרך אחת לדמיין את עומק הכאוס היא זו: תארו לעצמכם שלפתע ייתגלה כי כל השערים היציגים של השקל מול הדולר, במשך שנים, היו שגויים. כל סוחר, כל יבואן, כל יצואן וכל צד לתשלום שכר דירה ירצה לרוץ ולבדוק האם הוא זה שנפגע - והאם יש דרך לתבוע את הנזק. התביעות הללו כבר החלו.

בחקירה שלו, טען המנכ"ל המתפטר של ברקליס, בוב דיאמונד, כי לא היתה בקרה על "קובעי הריבית" כי לא היה להם "סיכון שוק" במובן הצר של המונח. אך דאימונד לא אומר את כל האמת: בחדרי העסקות כמעט כולם ידעו על הנעשה, אך פשוט לא ראו בכך מעשה פסול או פלילי. עובדה: הם העבירו הנחיות בכתב ודיברו על כך באופן חופשי. זו היתה התרבות בבנק, ולא רק בתחום הריביות. היא עדיין לא השתנתה.

ברמה הטכנית של מנגנון קביעת שער הליבור, מדברים עכשיו על שני שינויים: לקבוע את השער על פי השער בעסקות הלוואה שבוצעו בפועל ואפשר לבדוק, ולא על פי "הערכה", ולהכניס הרבה יותר בנקים שונים לתוך הממוצע. אלא שמי שרוצה יכול לעקוף גם את הכללים האלה, על ידי תיאום בין כמה בנקים ויצירת עסקה בשער לא משקף וכן גריפת רווח מעסקה אחרת, רווחית יותר. הכל עניין של תרבות: אם התרבות והתמריצים שמניעים אותה לא ישתנו – תמיד יהיו ניסיונות לזייף את המשחק על ידי מי שיכול לעשות זאת. היום מתחילים להבין את זה, והשיחה עוברת ל"רוח" ו"תרבות", ופחות עוסקת בתקנות הטכניות.

ודאי שלא. ענף הפיננסים בכלל וחדרי עסקות בפרט, הם פעילויות סופר-תחרותיות, ובענף זה כל שבריר של אחוז בשער של ריביות ומטבעות שווים מיליארדי דולרים, ואף אחד לא ייתן לברקליס להרוויח בקלות מבלי לעשות את אותם דברים בדיוק. בעקבות ברקליס, נפתחו חקירות גם בבנקים אחרים - הרגולטור הגרמני הודיע שלשום על חקירה ב דויטשה בנק . אם החקירות לא יטויחו אין ספק שיתגלו עוד בנקים שציטוט שערי ליבור מזויפים, כמו גם נתונים פיננסים אחרים. תרבות זו תרבות.

ממש לא. בעשור האחרון עלו כמה פעמים טענות ותהיות על נתוני ליבור תמוהים שמפרסמים הבנקים - היו אפילו תקופות שסוחרים אמרו ללקוחות שלהם להתעלם מהן לחלוטין, למרות חשיבותם. היו על כך תחקירים בעיתונות הכלכלית, לרבות כתבות שער ב'וול סטריט ג'ורנל', היו בדיקות ודו"חות של חלק מהרגולטורים - וכולם העלו סמני שאלה רבים.

למעשה, אפילו נקבעו סנקציות: איגוד הבנקים הבריטי, הגוף שמזמין ומפרסם את ציטוטי הליבור (למרות שאת העבודה הטכנית עצמה מבצעת עבורו חברת "רויטרס"), קבע עוד ב-2008 כי אם בנק ייתפס בזיוף מכוון של ציטוטי ליבור - הוא לא יורשה להיות חלק מדבוקת המצטטים, ונתוניו לא יוכנסו לממוצע העולמי. סקנציה זו, שהועברה בכתב, מוכיחה שני דברים: הראשון - כולם ידעו שישנם זיופים. השני - אף אחד לא ייחס לכך כשל פלילי, ודאי לא כשל מוסרי. עובדה שהעונש היחיד שנקבע הוא "גירוש מהמועדון".

בחקירתו בפרלמנט ביום רביעי שעבר, סיפור המנכ"ל המודח של בנק ברקליס כי בימי השיא של המשבר הפיננסי היתה לו שיחה עם הבנק המרכזי, שבה ניתן היה להבין שהרגולטור ישמח אם ברקליס יצטט שערי ריבית נמוכים - אולי כדי לשדר יציבות ולהרגיע את הפאניקה של אותם ימים.

הדובר בשיחה, מהצד של הבנק המרכזי, הוא אדם הנחשב היום למועמד המוביל להחליף את הנגיד הבריטי כשזה יסיים את כהונתו, בקרוב. אותו אדם, שהמוניטין שלו נפגע, דורש עתה להגיע גם הוא לחקירה בפני הפרלמנט, כדי לספק את גרסתו ולטהר את שמו. אבל זה לא יעזור: מאחר שכולם ידעו שנתוני ריבית מפוברקים נמסרים על ידי בנקים על בסיס קבוע, יעלו בוודאי שאלות כבדות על עצימת עיניים ורשלנות בפיקוח - ואפילו ניצול של התרבות הבנקאית לצרכי אילוצי המדיניות שלהם.

את המונח, בהקשר הבנקאי, טבע ביום שישי מגזין ה"אקונומיסט", בו הוא גם מתאר את הבנקאים כ"בנקסטרים", ועוד על השער שלו. במשך עשרות שנים כולם ידעו או חשדו שסיגריות ממכרות ומזיקות לבריאות, אך רק לאחר שבית המשפט פסק על כך בעקבות מחקרים רפואיים, הפנים הציבור את האמת. בעקבות פסיקה זו נפתחו עשרות משפטים, שגרמו ליצרני הסיגריות לשלם פיצויים של מאות מיליארדי דולרים.

כך יכול לקרות עתה לתעשייה הפיננסית: חקירה ענקית, בעשרות בנקים ורשויות פיקוח, תגלה תרבות עמוקה של זיופים, פיברוקרים וקידוש רווח מהיר לטווח קצר על חשבון ציבור לקוחות שאפילו אינו מודע לכך – והפנמה עמוקה של הציבור שכך הדברים מתנהלים.

כמו בסיגריות, מי יודע, אולי בעתיד יהיה כתוב על כל הסכם פיננסי סטנדרטי: "פעילות זו מזיקה לבריאות הפיננסית שלך. הבנק זייף את תוצאות המשחק בעבר, ועשוי לעשות כך בעתיד. זה כמו בפוקר: אם אתה לא יודע מי הקורבן בשולחן, כנראה שזה אתה. על הקונה שירותים מהבנק להיזהר במעשיו, ולהבין שכל הפסד הוא על אחריותו בלבד".