פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הון, שלטון, ביטחון - ואלה המשלמים את החשבון

      הצלחתה של מחאת קיץ 2011 הייתה בסדר היום הכלכלי-חברתי שהיא הביאה לישראל. כשלונה בכך שעדיין לא ייצרה שיח המייצג את אלה שאינם מוגנים על ידי עיני או ברק ותקציב הביטחון

      המחאה החברתית כאן ובגדול. בעוד פעילי המחאה מאוכזבים מהפוליטיקה הקטנה שחיסלה את רוב מנהיגי המחאה, וממספר האנשים הקטן שמגיע להפגנות - סדר היום הציבורי מוכיח שקיץ 2011 שינה את התודעה הישראלית. סקר "הארץ" גילה אתמול שהפופולריות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל שר האוצר יובל שטייניץ בשפל: רק 31% תומכים בנתניהו ורק 19% בשר האוצר שלו.

      השפל הזה לא משקף רק את האכזבה מהצעדים הכלכליים שהם נוקטים, אלא בעיקר את העובדה שלראשונה מזה שנים - סדר היום הישראלי הוא כלכלי וחברתי בעיקרו. כל הניסיונות לחמם את הגזרה האירנית ולמלא את התקשורת בהפחדות על מלחמות וטרור לא עוזרים: הציבור רוצה תשובות ליוקר המחיה, לחינוך ולבריאות.

      שלי יחימוביץ', אהוד ברק, שאול מופז ויאיר לפיד - איש מהם לא מאיים כיום על שלטונו של נתניהו. הציבור לא רואה בהם מנהיגים שיכולים להוביל שינוי ארוך טווח בישראל. היחידים שמאיימים על נתניהו הם מחירי הדיור המנופחים, יוקר המחיה, מסמוס מסקנות ועדת הריכוזיות שהוא עצמו הקים והכישלון בשיפור רמת השירותים הציבוריים.

      ההצלחה הגדולה של המחאה החברתית של קיץ 2011 היא סדר היום הכלכלי-חברתי שהיא הביאה לישראל: הפוליטיקאים והגנרלים שיושבים סביב שולחן הממשלה כבר לא מצליחים להתחבא מאחורי מסכי עשן מדיניים וביטחוניים. בכל יום שחולף גדל מספרם של האנשים שמבינים שקבוצות קטנות של הון-שלטון- מונופולים וביטחון שודדות את עתידו, והוא רוצה אותו בחזרה.

      תקציב הביטחון (TheMarker)
      אין שום נכונות לבצע רפורמות מבניות עמוקות (צילום: דה מרקר)

      המחאה נכשלה בכך שבתוך סדר היום הכלכלי שלה היא עדיין לא ייצרה שיח המייצג את הבלתי מחוברים - אלה שאינם מוגנים על ידי עופר עיני והמונופולים שלו או אהוד ברק ותקציב הביטחון שלו. הקיצוץ התקציבי והעלאות המסים המסתמנות כיום משקפות את השיטה הישנה, שבה חותכים את השירותים ומעלים את המסים לבלתי מחוברים, בעוד החזקים והמסודרים במגזר הפרטי והציבורי ממשיכים להתרחק משאר חלקי העם.

      המחאה נכשלה בכך שהשיח היחיד בין הממשלה למגזר העסקי מתרכז בהטבות ובדרישות לרגולציה חלשה למונופולים הפרטיים הגדולים הפועלים בשוק המקומי, במקום שיח על חיזוק השוק החופשי - שהוא לבדו מייצר איכות חיים ורמת חיים - ושיח עם העסקים הקטנים והבינוניים, היצואנים והחלקים במגזר העסקי שמייצרים ערך ולא חולבים ערך.

      מי שהיו יכולים להוביל את השיח הציבורי ואת הפוליטיקאים לדיון על חיזוק השוק החופשי ועל טיפול בבורות השומן והפריון הנמוך במגזר הציבורי והפרטי היו אגף התקציבים במשרד האוצר ומחלקת המחקר בבנק ישראל. אלא שהלחץ הפוליטי והחשש מפריצת הגירעון וממשבר פיננסי ממקדים את אנשי בנק ישראל והאוצר בדיון על מסגרת התקציב, המסים וגודל הגירעון. אין שום נכונות לבצע רפורמות מבניות עמוקות, שישנו את רמת הפריון והתחרותיות של המגזר העסקי ויחזקו את המגזר הציבורי.

      פנסיה של קצין זוטר בגיל 46 יכולה להיות פי 4

      שר הביטחון אהוד ברק הוא פוליטיקאי חברתי ידוע. ממרומי המגדל התורן שבו הוא שוכן הוא מגיח מדי פעם ונותן הרצאות לממשלה בנושאי חברה וכלכלה.השבוע הגיח ברק ונתן לנו הרצאה סדורה על כך שהתיאוריה הכלכלית של נתניהו ושטייניץ פשטה את הרגל, והממשלה צריכה להגדיל בעת הזאת את הוצאותיה וגירעונותיה - וללמוד מכישלונה של מדיניות הצנע באירופה ובארצות הברית. ברק נשען על הרעיונות של חתן פרס נובל לכלכלה פרופסור פול קרוגמן, המפרסם מדי שבוע מאמרים פרובוקטיביים ב"ניו יורק טיימס" שבהם הוא קורא להגדיל את ההוצאה הממשלתית ולהעלות מסים לעשירים.

      אבל ברק עושה ברעיונות של קרוגמן שימוש חסר במקרה הטוב, או ציני ומניפולטיבי במקרה הרע, משום שמאחורי הקריאה שלו להגדלת תקציבים תמיד מסתתרת האג'נדה שלו - להמשיך ולהגדיל את תקציב הביטחון המפלצתי, שאוכל נתחים אדיר מהמקורות שעומדים לידי הממשלה. לברק כדאי לקרוא את מה שכותב קרוגמן על אלה שקוראים להגדיל את הוצאות הביטחון בארה"ב. הוא כותב בין השאר שבמערכת הביטחון האמריקאית יש בזבוז אדיר, ושהצבא ומערכת הביטחון מתמחים ביניקת כספי משלמי מסים באמצעות הפחדות וסימון כל פוליטיקאי שלא תומך בהם כאנטי-פטריוטי.

      בעוד שארה"ב וחלק ממדינות אירופה יכולות להרשות לעצמן להגדיל גירעונות תקציביים, ישראל - שוק קטן עם חוב ממשלתי ענק - יכולה להידרדר במהירות מפחידה לאזורים פיננסיים מסוכנים, כפי שהתרחש ב-2002, כשהגירעון התקציבי טיפס במהירות לכיוון של 8%.

      תקציב הביטחון (TheMarker)
      שהצבא ומערכת הביטחון מתמחים ביניקת כספי משלמי מסים באמצעות הפחדות (צילום: דה מרקר)

      אבל מה שחשוב יותר הוא שגם אם מישהו יסכים לאמץ מדיניות ממשלתית מרחיבה כדי להתמודד עם ההאטה הכלכלית, המקום האחרון שבו הוא ירצה להשקיע כספי ממשלה הוא מערכת הביטחון. לא רק משום שמערכת הביטחון מתמחה בייצור איומים ומלחמות, אלא בעיקר משום שבישראל מערכת הביטחון היא יצרנית של אי שוויון. הסדרי השכר והפנסיה במערכת הביטחון תלושים לחלוטין מהנעשה במשק הציבורי והפרטי. רס"ר או קצין זוטר לא קרבי, שיוצא לגמלאות בגיל 46, יכול לקבל פנסיה בשווי הגבוה פי ארבעה, חמישה ולפעמים גם שבעה מזה של מהנדס פיתוח בחברת היי-טק בעל שלושה תארים אקדמיים.

      זאת הסיבה העיקרית לכך שהמחויבות האקטוארית לפנסיות תקציביות לעובדי מערכת הביטחון גדלה בעשור האחרון מ-80 ל-250 מיליארד שקל - כספים שלא הופרשו, אין כנגדם רזרבות ויגיעו מהמסים שילדיכם, אלה שיישארו בישראל, ישלמו בעתיד.
      בקיץ 2011 הפנימו מאות אלפי ישראלים חדשים את ההשפעה ההרסנית של קשרי הון-שלטון-עיתון על התחרות, הדמוקרטיה, הפריון, היושרה והסולידריות החברתית בישראל. הם עדיין לא הבינו שלצד ההון-שלטון וועדי המונופולים יש חונטה שלישית שקובעת את סדר היום הכלכלי והחברתי בישראל, ובראשה עומד כיום אהוד ברק - ולצדו מאות גנרלים בדימוס שזרועים בכל חלקי הפוליטיקה, המגזר הציבורי והמגזר העסקי.

      ארגונים כלכליים "יונקים" נהנים מחוסר התחרות

      קיץ, הבורסה בתל אביב נופלת, מחזורי המסחר מצומקים - וזאת הזדמנות טובה לאנשי העסקים השולטים בעיתונות במישרין ובעקיפין לשטוף לשטייניץ, לנתניהו ולאידיוטים שימושיים רבים את המוח על כך שהרגולציה הרסה את שוק ההון הישראלי או את המשק הישראלי. לכל האידיוטים השימושיים, שקונים את הסחורה שעיתוני הטייקונים מאביסים אותם, כדאי לבדוק אילו מניות ואג"ח נפלו בשנה האחרונה - ומה הקשר שלהן לצמיחה, לפריון, לתחרותיות וליצירת ערך ומקומות עבודה.

      אז הם יגלו שמי שמושך את הבורסה למטה הם ארגונים כלכליים מסוג היונקים - אלה שהרווחים המופלאים שלהם התבססו עד לפני שנה ושנתיים על מבנה המשק הריכוזי והלא תחרותי הישראלי. בהתחלה נפלו מניות היונקים, לאחר מכן המניות והאג"ח של חברות האחזקה שמחזיקות ביונקים, ולאחר מכן מניות הבנקים שנתנו הלוואות ליונקים ולחברות האחזקה של היונקים. מי שלא הושפעו בכלל מכל הקריסה הזאת הן המניות של חברות אמיתיות שמתחרות בשווקים הבינלאומיים ומייצרות מקומות עבודה. מדד תל אביב טכנולוגיה, למשל, עלה מתחילת השנה ב-35.6%, הודות לזינוק של חברות כמו מלנוקס של אייל ולדמן.

      ולדמן לא נמנה עם ראשי המשק - הוא לא נקרא לדיונים עם שר האוצר וראש הממשלה, שבהם מבקשים המונופוליסטים משר האוצר למסמס, לרכך או לבטל את הרגולציה על העסקים הלא תחרותיים שלהם. עד שראש הממשלה ושר האוצר ילמדו להבדיל בין עסקים יונקים לבין עסקים שמייצרים מקומות עבודה ופריון - עשו לעצמכם טובה ונסו לא להיות אידיוטים שימושיים, והפנימו אחת ולתמיד שכל עוד הבורסה בת"א מורכבת בעיקר ממונופולים וממוסדות פיננסיים שמעמידים אשראי למונופולים ולפירמידות, היא אינה רלוונטית כברומטר למצב המשק ובריאותו.

      ביל גרוס אוהב לתפוס תשומת לב

      גרוס, מנהל חברת ניהול קרנות הנאמנות באג"ח הגדולה בעולם, פימקו, עשה לפני כמה שנים סוג של הסבה מקצועית. במקום להסתפק בקניית ומכירת ניירות ערך, בגיוס לקוחות ובניהול אלפי עובדים בחברת ענק לניהול כספם של אנשים אחרים - גרוס הפך את עצמו לפרשן על, לגורו ולמטיף בשערי וול סטריט.

      גרוס, מיליארדר, קפיטליסט, שלפי "ניו יורק טיימס" משך בשנה שעברה משכורת של 200 מיליון דולר מפימקו, תוקף את השיטה של וול סטריט מתוך הבית: הוא מכהן בראש חברה פיננסית ענקית ומסביר לכל העולם את החוליים, העיוותים והניפוחים של המערכת הפיננסית - ולפעמים גם לועג לחבריו העשירים על הדרכים המפוקפקות שבהן הם צוברים את כספם.

      השבוע הצליח גרוס לייצר רעש גדול במיוחד, כשבמכתב החודשי שלו ללקוחות קבע ש"כת המניות" - או במלים עדינות יותר, תרבות המניות - הולכת למות. גרוס הסביר שהתשואות שהניבו שוקי המניות בוול סטריט ב-100 השנים האחרונות לא היו הגיוניות, וכי הן משקפות עיוות כלכלי - משום ששוק המניות צמח הרבה מעבר לצמיחה בתוצר האמריקאי. הוא אף כינה את שוק המניות "הונאת פונזי", כלומר שוק שבו הרווחים מבוססים על כניסה בלתי פוסקת של פראיירים חדשים שקונים את הסחורה מפראיירים ותיקים.

      החברות גרפו על חשבון העובדים ומשלמי המיסים

      גרוס מסביר שהפער העצום בין צמיחתה של הכלכלה לבין ביצועי המניות משקף את העובדה שהחברות גרפו את השמנת הגדולה של הצמיחה על חשבון העובדים ומשלמי המסים. הוא שכח לציין שהמאיון והאלפיון העליון - העובדים בתעשיית הכסף, הבכירים בחברות ומקורביהם - גרפו את הנתח הגדול ביותר מהשמנת.

      אנליסטים, פרשנים וברוקרים מיהרו לתקוף את גרוס ולמצוא כשלים בניתוחים המספריים שלו, אבל לגרוס יש חדשות רעות אף יותר: הוא לא מספיד רק את שוקי המניות, אלא גם את השוק שבו הוא מתמחה - שוק האג"ח. את זה כבר קל יותר להבין: כשהריביות בכל העולם אפסיות לאורך תקופות כה ארוכות, בעיקר כשמנכים מהן את האינפלציה, הסיכוי שתיקי ההשקעות ייצרו רווחים למשקיעים בעשורים הבאים נמוך.

      קוראי טור זה מכירים את דעתנו בנושא מזה שנים ארוכות: לרוב המשקיעים בעולם יש ציפיות לא הגיוניות מתיקי ההשקעות שלהם, ורוב קרנות הפנסיה יאכזבו את המשקיעים שלהן בעשורים הבאים. הבעיה היא שהממשלות בעולם משתפות פעולה עם תעשיית ניהול הכסף ולא מגלות זאת לחוסכים - מחשש שהם יתבעו שינוי בכללי המשחק בשוק ההון ובכלכלה. אנחנו מתחייבים לא להרפות מהסוגיה הזאת.