בכנס שנערך עבור עולים חדשים אקדמאים לפני כשבועיים באוניברסיטת תל אביב, שיתף נגיד בנק ישראל פרופ' סטנלי פישר, בעצמו עולה חדש, את הקהל הנרגש באיחוליו לישראל: "אני מקווה שיבוא היום שרמת החיים כאן תהיה כמו זו שמציעות המדינות המובילות בעולם המערבי, וזה לפחות התירוץ שלי לעשות את מה שאני עושה - והרצון שלי לתרום להצלחת המשק הישראלי".
פישר אמר לעולים כי הוא שמח על כך שישראל מתגלה כאי של יציבות למול אירופה, הנאבקת במשבר חובות, אך המטרה היא לשמור על רמת משיכה גבוהה - לא רק יחסית לאחרות. מדוע לא השגנו עדיין את היעד של פישר? אחת הסיבות לכך היא פריון העבודה בישראל - התוצר לשעת עבודה - שנמוך ב-30% מממוצע מדינות OECD.
נתונים חדשים שפירסם OECD על התוצר לשעת עבודה במדינות הארגון ב-2011 מראים כי התמ"ג לשעת עבודה בישראל היה 34 דולר, בעוד שהנתון הממוצע בארגון היה 44 דולר לשעת עבודה. ב-G7 - שבע המדינות המובילות בארגון (צרפת, איטליה, גרמניה, בריטניה, ארה"ב, קנדה ויפאן) - היה התוצר לשעת עבודה 53 דולר. ישראל דורגה במקום 24 הלא מחמיא מבין 34 מדינות OECD.
ב-2010 ניצבה ישראל באותו מקום בטבלה, עם תוצר לשעה גבוה במעט - 35 דולר. בראש הטבלה אז ניצבה לוקסמבורג, עם תוצר של כמעט 80 דולר לשעה. ב-2011 תפסה נורווגיה את ראש הטבלה, עם 81.5 דולר לשעת עבודה. ארה"ב היתה במקום הרביעי עם 60 דולר לשעת עבודה, גרמניה במקום השמיני עם 55 דולר לשעת עבודה, ובריטניה במקום ה-16 עם 47 דולר לשעת עבודה.
מלבד נורווגיה, גם שאר מדינות סקנדינוויה מדורגות במקומות גבוהים: דנמרק במקום ה-9 עם 53.2 דולר לשעת עבודה ושוודיה במקום ה-11 עם 51.6 דולר. בתחתית הרשימה נמצאות מקסיקו (14 דולר), צ'ילה (18.4 דולר) ואסטוניה (21.1 דולר).
מעניין לראות כי לפי נתוני OECD, המדינות שבהן עובדים פחות שעות הן המדינות שבהן התפוקה גדולה יותר. כלומר, תוצר גבוה הוא לא תוצאה של שעות עבודה ארוכות - אלא של עבודה יעילה. בהולנד, למשל, מספר שעות העבודה השנתי הממוצע לעובד הוא הנמוך ביותר (1,379), והתוצר לשעה הוא בין הגבוהים (60 דולר). ישראל נמנית על שמונה המדינות שבהן עובדים הכי הרבה שעות בשנה (1,929) אך התוצר לשעה בדולרים הוא בין הנמוכים.
נקודת אור מסוימת, שאליה גם התייחס פישר בנאומו לעולים, נובעת מן העובדה שהמערב נמצא בקיפאון בשלוש השנים האחרונות בשל משברים כלכליים, בעוד שישראל המשיכה לצמוח, ולכן הפער בפריון העבודה בינינו לבין המערב הצטמצם מעט. כך למשל, בעוד ששיעור השינוי בפריון לפני המשבר הכלכלי העולמי (1996-2007) היה בממוצע 1.8% ב-OECD ו-1.1% בישראל, בשנות המשבר (2008-2011) חל היפוך במגמה, כאשר הממוצע היה 0.5% ב-OECD ו-0.8% בישראל. הצפי ל-2012-2013 הוא כי שיעורי השינוי ישתוו.
"פריון נגזר מתשתיות אנושיות ופיסיות"
מדוע פריון העבודה בישראל הוא כה נמוך, ומה משמעותו? פריון הוא למעשה המדד העיקרי המשפיע על התוצר - הוא מבטא את הערך הכספי שמתקבל משעת עבודה ממוצעת, ומחשבים אותו בחלוקת התוצר במספר שעות העבודה הממוצעות של עובד. הפריון הוא פונקציה של הרמה הטכנולוגית של המשק, וכן של רמת ההכשרה וההשכלה של העובדים. ככל שאלה יהיו גבוהים יותר, כך כל שעת עבודה תניב תפוקה גבוהה יותר, ובהתאם התוצר לנפש יגדל ורמת החיים תעלה. במלים אחרות, גידול בפריון מייצר גידול בצמיחה.
מאחר שפריון העבודה והתוצר לנפש כרוכים זה בזה, התוצר לנפש בישראל - שלפי OECD היה ב-2010 כ-26 אלף דולר לאדם - לא מצליח להדביק כבר עשרות שנים את התוצר לנפש במדינות המערב. התוצר לנפש הממוצע בארגון היה ב-2010 כ-30 אלף דולר לאדם.
"פריון נגזר מתשתיות אנושיות ותשתיות פיסיות. אפשר לדמות זאת למגרש כדורסל: כדי שהשחקנים יקלעו היטב לסל הם צריכים מיומנויות וידע, אבל גם מגרש משובח. ככל שהם יתאמנו יותר ויצברו יותר מיומנויות, כך הם יקלעו יותר לסל, כלומר - התפוקה תגדל", מסביר פרופ' דן בן דוד מאוניברסיטת תל אביב, העומד בראש מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל.
לדברי בן דוד, "אנחנו רואים שבמדינות עניות שעובדות על שיפור הרמה הטכנולוגית ושיפור התשתיות והחינוך - מדינות שבונות רכבות, כבישים ותעשייה, כפי שקורה בסין ובהודו - יש גידול משמעותי בפריון העבודה. במדינות שנמצאות בחזית הידע צריך להמציא טכנולוגיה חדשה כדי להתקדם. ישראל, למשל, הגבירה בשנות ה-50 וה-60 את קצב הפריון משמעותית, אולם מאז שנות ה-70 היא מדשדשת.
"בישראל יש פי 2.5 יותר עומס בכבישים מאשר בממוצע OECD, ובתי הספר שלנו מוציאים יותר ויותר ילדים שלא עומדים בסטנדרטים המערביים. אם לאדם אחד לוקח 10 שעות כדי לייצר מזרון ולאחר 10 שעות כדי לייצר מחשב - ברור שמי שמייצר מחשב ירוויח יותר, כי הערך של מחשב גבוה יותר. לחברת הטכנולוגיה יש גם אינטרס לשלם לו הרבה, אחרת הוא ייקח את הידע והיכולת שלו למקום אחר".
פרופ' ערן ישיב, מומחה לשוק העבודה וראש החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, קושר בין פריון העבודה הנמוך בישראל לבין המחאה החברתית. "פריון עבודה גדול יותר משמעותו שהמדינה מייצרת יותר, כלומר - 'העוגה' גדלה", הוא אומר. "המחאה היתה הקריאה של מעמד הביניים לכך שהוא לא סוגר את החודש, ואם העוגה היתה גדולה יותר זה היה משפר את מצבו הכלכלי. קל לחלק בין אזרחים עוגה גדולה מאשר עוגה קטנה. יש ענפים בישראל שעובדים בטכנולוגיות מיושנות מאוד, כמו ענף הבנייה, ומכאן שפריון העבודה, כמו גם השכר, יורדים. המשתתפים במחאה החברתית נאבקו על חלוקת העוגה הקיימת, במקום להבין שצריך להיאבק גם על הגדלתה".
ירידה ברמת ההשכלה
ד"ר אבי שמחון, מרצה לכלכלה באוניברסיטה העברית ויו"ר הפורום המייעץ לשר האוצר, יובל שטייניץ, טוען כי פריון העבודה של מדינה נגזר בראש ובראשונה מרמת ההשכלה של אזרחיה: ככל שהאזרחים רוכשים השכלה טובה יותר ומיומנויות תעסוקתיות נדרשות, כך הם יכולים להתברג בתעשיות מכניסות יותר ולהשתכר יותר עבור כל שעת עבודה.
בישראל רואים בשנים האחרונות דווקא מגמה של ירידה בשיעור מסיימי הבגרות ורוכשי השכלה גבוהה. לפי נתוני משרד החינוך שפורסמו בשבוע שעבר, פחות ממחצית מכלל בני ה-17 זכאים לתעודת בגרות - ירידה של 0.2% לעומת אשתקד. כמו כן, שיעור המבוגרים האקדמאים באוכלוסייה פוחת והולך. גם פישר ציין זאת בשיחתו עם העולים: "עד לפני כמה שנים היינו המדינה שבה השיעור הגבוה בעולם של אזרחים בעלי תואר אקדמי. כעת השיעור בירידה".
ברוב מדינות OECD, שיעור האקדמאים בקרב צעירים בני 52-34 גבוה בכ-20% משיעור האקדמאים בני 55-64 העומדים לפרוש משוק העבודה. בישראל הפער הפוך - בדור המבוגרים יש יותר משכילים מבדור הצעירים. 45% מבני 55-64 בישראל למדו במערכת ההשכלה הגבוהה, לעומת כ-43% מהצעירים בני 25-34. הירידה ברמת ההשכלה מובילה לכך שמספר גדל והולך של אזרחים עוסק בתחומים שדורשים מיומנות נמוכה, ושרמת ההכנסה בהם היא נמוכה בהתאם.
ד"ר שמחון מתאר את ישראל כ"שתי מדינות": "יש מדינה מפותחת, שבה אנשים מסוגלים להתחרות בעובדים אחרים בעולם המוביל. ומצד שני יש מדינה שבה נמצאות קבוצות שלא מקבלות השכלה, ומכאן שהן גם לא מייצרות באורח משמעותי".
לדבריו, "במגזר הערבי ובמגזר החרדי שיעורי הזכאות לבגרות נמוכים, וחלקם באוכלוסייה גדל. בעוד שאצל הערבים רואים התקדמות ברמת ההשכלה, החרדים לא לומדים חומר רלוונטי בתיכונים. הם פשוט לא טורחים להגדיל את הפרודוקטיביות של בניהם ובנותיהם. לא כל אחד חייב להיות פרופסור, אך גם כדי להיות חשמלאי טוב דרושה השכלה. אנחנו חיים בעולם גלובלי, ועבודות במיומנות נמוכה נודדות למדינות שבהן השכר נמוך. לכן הדרך היחידה להתחרות במדינות אלה היא להשכיל".
בן דוד מסייג כי לא פעם רואים גם עובדים אקדמאים בענפים שדורשים מיומנויות נמוכות - במיוחד עובדים מהמגזר הערבי. הדבר נובע מכמה גורמים, בהם מגורים בפריפריה שמנותקת ממרכזי תעסוקה, אפליה כנגד בני מיעוטים ופנייה למקצועות "מוצפים" כמו הוראה ורוקחות. "מוצאים אקדמאים שעובדים בבניין ובזבנות, וגם זו סיבה לפריון נמוך", אומר בן דוד.
בני פפרמן, ראש מינהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת, מבחין גם הוא בין "שתי מדינות", אך מתייחס לפן אחר - של התעשייה. "עסקים העוסקים ביצוא בישראל הם פרודוקטיביים מאוד, בעוד שהתעשייה המופנית לשוק המקומי, בעיקר בתחום המזון, אינה מתקדמת. היצוא של 100 היצואניות הגדולות של סחורות בישראל גדל בעשור האחרון כמעט פי 2 במונחים דולריים, בעוד שמספר העובדים נשאר כמעט קבוע - 160 אלף איש. כלומר, הפריון של העובדים במפעלים הללו גדל פי 2 במונחים דולריים".
שמחון אומר כי האוצר מודע לבעיית פריון העבודה הנמוך, ומתמודד אתה באמצעות הגדלת ההשתתפות בכוח העבודה. לדבריו, "משרד האוצר שם לעצמו ליעד להגדיל את שיעור ההשתתפות, מתוך הנחה שאנשים המשתתפים בשוק העבודה מכירים בחשיבות של רכישת כישורים חיוניים, ולכן ידאגו לכך שגם ילדיהם ילמדו וירכשו כישורים מתאימים".
לגבי המגזר הערבי - קשה לטפח השכלה כשהמדינה מזניחה תשתיות ביישובים רבים.
"מדינת ישראל משקיעה סכומי עתק בחינוך באוכלוסייה הערבית. חינוך זה לא רק פונקציה של מה שהמדינה משקיעה, אלא גם הבנה של האוכלוסייה. מערכת חינוך, טובה ככל שתהיה, לא מספיקה בלי מעורבות ההורים".
בניגוד לשמחון, פפרמן טוען שישראל מתעסקת יתר על המידה בשילוב אוכלוסיות לא עובדות בשוק העבודה. "ישראל הזניחה את הטיפול בפריון על מזבח שילוב אוכלוסיות בעבודה. אם לא ידאגו לכך שאותן אוכלוסיות חלשות שדוחפים כיום לשלב בשוק העבודה ירכשו כישורים חדשים וישכילו תוך כדי עבודה, הן ימשכו את הממוצע כלפי מטה ופריון העבודה יירד, לא יעלה.
"שכחנו לעסוק בשאלה החשובה מכל: מה קורה בתוך מקומות העבודה אחרי ששילבנו בהם חרדים, ערבים ובעלי מוגבלויות? לצערנו, בניגוד למגמה המערב אירופית להשקיע ב'למידה לאורך החיים' (lifelong learning) של עובדים, אצלנו אין התייחסות ממשלתית לשיפור מיומנויות ולמניעת שחיקה", אומר פפרמן.
היבטים נוספים שעשויים להשפיע על תפוקה ופריון, ואינם קשורים ברמת השכלה ובאופי התעשייה, הם הדרך שבה מערכות העבודה בישראל מנהלות עובדים ומודדות פריון. המגזר הציבורי, למשל, מתנהל ברובו ללא בקרה על יעדים ותפוקות. אך הבעיה החמורה מכל, לדברי שמחון, היא צורת מדידת הפריון במגזר הציבורי, שאינה ייחודית לישראל.
הדרך שבה מודדים פריון במגזר הציבורי (מדי רבעון), היא חלוקת כלל התקציב המוקצה לו במספר העובדים (למשל חלוקת התקציב המופנה למשרד החינוך במספר המורים), והתוצאה המתקבלת מבטאת את הפריון לעובד. המדידה הזו לא באמת מייצגת את התרומה של כל עובד למערכת, ואין בה כדי לייצר תמונת מצב שיכולה להעיד על התנהלות נכונה או שגויה.
"יכול להיות מורה צעיר ונמרץ למתמטיקה שמשתכר מעט, ולעומתו מורה מבוגר ועייף שמשתכר הרבה, ולכן השכר שמקבל מורה ושמגולם בתקציב לא באמת מעיד על הפריון. אם המדידה היתה שונה, ניתן היה להעסיק פחות מורים בשכר גבוה יותר במסגרת התקציב הקיים", אומר שמחון. לדבריו, "הפריון של המגזר הציבורי סובל מכך שאנחנו לא יודעים למדוד אותו, וזה נובע מן העובדה שכלכלנים לא מצאו דרך מדידה טובה יותר. המדידה במגזר הפרטי נעשית באופן שונה, שכן אנחנו מודדים את עלות הייצור של מוצר כלשהו - למשל, זוג נעליים נמכר ב-500 שקל, וזהו הערך שלו - דבר שבמגזר הציבורי אנחנו לא יודעים לעשות, ולכן הערך הנמדד הוא הכסף שאנחנו מוציאים".