פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רק 120 מתרגמים עבור עשרות אלפי חירשים

      בישראל חצי מיליון כבדי שמיעה מתוכם כ-10,000 חירשים לחלוטין הנדרשים לשימוש בשפת הסימנים אך רק 120 מתורגמנים מקצועיים פעילים בשוק. למרות המחסור - התנאים לא משתפרים

      בליל חורף קר לפני שנה וחצי, ב-3:00 לפנות בוקר, הוזעקה לפתע נגה וייס לתחנת משטרה בדרום תל אביב. כשהגיעה למקום, פגשה באחד החדרים עצור פלסטיני שהובא לחקירה. האיש המבוהל לא יכול היה לתקשר עם השוטרים, שדרשו לדעת מה פשר השוטטות שלו ברחובות העיר בשעת לילה מאוחרת.

      העצור, כך התברר, היה כבד שמיעה - ולדברי וייס נראה כמי שחרב עליו עולמו. "הגעתי לחדר החקירות ובעזרת שפת הסימנים תקשרתי איתו ואיפשרתי לשוטרים להבין מה עשה שם באותה שעת לילה", משחזרת וייס. באמצעות התיווך שלה הבינה המשטרה שהאיש שוטט לתומו ברחוב ולא היווה סכנה, ובתום חקירתו שוחרר.

      כמה חודשים לאחר מכן, שוב צילצל הטלפון בביתה של וייס והיא התבקשה להגיע בדחיפות למחלקת היולדות בבית חולים באזור המרכז. "הרופאים הבינו מבעוד מועד שהיולדת חירשת וקראו לי", אומרת וייס. "מזל שהגעתי בזמן למקום, כי היו רגעים שבהם היולדת נאנקה מכאבים והרופאים התקשו לתקשר אתה ולהבין מה בדיוק מעיק עליה, ובעיקר באיזה סוג של טיפול היא בוחרת. כעבור כמה שבועות, מצאתי את עצמי מעורבת שוב בהתרחשות דומה בחדר לידה".

      המקרים האלה, שבהם נדרשה התערבותה של וייס כמי ששולטת בשפת הסימנים, מלמדים על הצורך המשמעותי במקצוע התרגום לשפת הסימנים, הסובל ממחסור ניכר במספר העוסקים בו. בישראל חיים יותר מחצי מיליון כבדי שמיעה וחירשים, המשתמשים באמצעי תקשורת שונים כמו מכשירי שמיעה - מהם 10,000 חירשים לחלוטין, הנזקקים לשפת הסימנים. אל מול האוכלוסייה הלא-קטנה הזו, ניצבים רק 120 מתורגמנים בעלי הכשרה, חלקם בעלי תואר ראשון מאוניברסיטת בר אילן, העוסקים בשפת הסימנים כמקצוע .

      "שפת הסימנים היא מקצוע צעיר", אומרת וייס (27), מתורגמנית בטלוויזיה ויו"ר עמותת מ.ל.א.ח. (מתורגמנים למען אנשים חירשים), המאגדת 64 מתורגמנים לשפת הסימנים. "עד לפני פחות מ-50 שנה, חירשים נעזרו בילדיהם או בשכניהם כדי להבין מה רוצים מהם או להביע את עצמם, כי המדינה לא העמידה לרשותם עובדים שהתמחותם היא שפת הסימנים. מאז השתנתה תמונת המצב, אבל נותרה בעיה כי המקצוע אינו זוכה למעמד ראוי".

      על פי סעיף בחוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלויות, שנחקק בעקבות לחץ של אגודת החירשים, זכאי כל חירש בישראל לקבל 45 שעות בשנה של שירותי תרגום לשפת הסימנים במימון המדינה, לכל מטרה; את יתר שעות התרגום עליו לממן מכיסו. לטענת וייס, היקף המימון הממלכתי קטן מדי. "רוב החירשים אינם יכולים להסתפק ב-45 שעות, אם עליהם ללכת לרופא, לעירייה או לראיונות עבודה. הצורך לשלם עבור שירותי תרגום מטיל עליהם עול כלכלי גדול".

      מעמדם של מתורגמנים לשפת הסימנים הוא מעמד של עצמאי (פרילנסר), שאינו עובד באופן קבוע. במארס 2011 הסכים משרד הרווחה, המעסיק הגדול ביותר של עובדים אלה, להעלות את שכרם ל-80 שקל בשעה. שכר זה כולל בתוכו הוצאות נסיעה וחניה בכל מקום במדינה.

      ואולם שיטת שכר זו מייצרת לא מעט עיגולי פינות. "אם הלקוח מתגורר רחוק, למשל באופקים, לא משתלם לי מבחינה כלכלית לנסוע אליו כדי לתת לו שירות, בגלל אובדן הזמן והוצאות הדלק", טוענת וייס. "בכלל, חירשים המתגוררים בפריפריה מתקשים יותר לקבל שירות, מכיוון שרוב המתורגמנים גרים במרכז ועושים חשבון של עלות-תועלת לפני שהם מחליטים אם להגיע לאן שצריך. גם המגזר הערבי סובל מהיעדר מתורגמנים, אף שבמגזר זה שיעור החירשים גבוה לעומת הממוצע הארצי, בגלל נישואים בין קרובי משפחה. שפת הסימנים בישראל משותפת ליהודים וערבים - מה שיכול היה להקל על הנגישות של המגזר הערבי למתורגמנים".

      מנתוני משרד הרווחה עולה כי רק 2,500 אנשים מגיל 16 ומעלה מקבלים בקביעות שירותי תרגום בשפת הסימנים, כאשר לגילאים הצעירים יותר דואגת מערכת החינוך בכל יישוב, המספקת לו מתורגמן. "בפועל יש 6,000 זכאים לשירותי תרגום במימון המדינה, אבל רק שני שלישים מהם שולטים בשפת הסימנים, כשמספר גדול של אלה שאינם יודעי שפה זו מתרכזים במגזר הערבי", אומרת אסתר גולדבלט, מרכזת תחום לקויי שמיעה במשרד הרווחה.

      גולדבלט מאשרת כי קיים מחסור גדול של מתורגמנים לשפת הסימנים ביישובי הפריפריה. את המחסור הזה מנסה משרד הרווחה למלא באמצעות סטודנטים המועסקים כמתורגמנים. "הסטודנטים האלה, רבים מהם ערבים וחרדים, עוסקים בתרגום עבור החירשים תמורת השתתפות המדינה ב-80% משכר הלימוד באוניברסיטה, כלומר כ-7,000-8,000 שקל. הם מחויבים לעבוד בתחום עשר שעות בשבוע, ובמשך שלוש שנים לאחר סיום לימודיהם. התקציב למלגות הוא חצי מיליון שקל בשנה, ואני מקווה שלמרות אווירת המיתון במשק, הסכום יישאר על כנו ולא יקוצץ לפחות בשלוש השנים הקרובות. המודעות לשירותי התרגום בקרב אוכלוסיית החירשים גדלה והולכת, וזה כלי שמבטיח להם חיים נורמליים פחות או יותר והשתלבות נאותה בחברה".

      רק 35% למדו את השפה בבית

      ניתן היה להניח כי רוב המתורגמנים הם בעלי קשר אישי לנושא, אלא שסקר שנערך בישראל ב-2009 הראה כי רק 35% מהמתורגמנים לשפת הסימנים בישראל הם ילדים להורים חירשים ולמדו את שפת הסימנים כשפת אם. היתר למדו את השפה באופן עצמאי, למשל בקורסים שמקיימים ארגוני החירשים, ובדרך כלל גם כתוצאה מכך שהתנדבו לתווך בין חירשים לבין אנשים אחרים.

      גם וייס לא נולדה להורים חירשים ואין חירשים במשפחתה. "אמי לימדה בתיכון ששילב בכיתותיו תלמידים חירשים, וכך נחשפתי לעולם הזה", היא מספרת. "במסגרת השירות הלאומי, התנדבתי בפנימיית אונים בכפר סבא לילדים חירשים כאחראית על הפעילות החברתית. כבר ביומי הראשון שם, הילדים והמדריכים דיברו אלי בשפת הסימנים ולמדתי מהר מאוד 20 מלים בסיסיות, כמו ‘אמא', אבא', ‘אוכל' ו'בית'. הוקסמתי מהאפשרות להעביר מסרים דרך הפנים והידיים ובאמצעות תנועה בכלל. בהמשך, בתמיכתה הפעילה של אמי, הצטרפתי לקורס המיועד למורים בארגון ‘שמע', הנותן תמיכה לילדים חירשים וכבדי שמיעה".

      לעומתה, טל בוסידן, 35, חלם בצעירותו להיות עורך דין. מה ששיבש את תוכניותיו היתה העובדה שהוריו חירשים, וכילד צעיר הקדיש הרבה מעצמו כדי לסייע להוריו להתגבר על קשיי התקשורת. ההתעסקות הזו משכה אותו לתחום התרגום לשפת הסימנים, והוא החליט להפוך זאת למקצוע. בניגוד לרוב המתרגמים לשפת הסימנים, שעובדים במקביל גם כעובדים סוציאליים או כקלינאי תקשורת, בוסידן מהתפרנס מתרגום בלבד.

      "בכל יום היקף העבודה שלי שונה", הוא מספר. "פעם אני מתרגם את מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 1 בטלוויזיה, פעם אני מתרגם במועדון בלב תל אביב המיועד לחירשים, ופעם בהצגת תיאטרון שמעלה עמותת נא לגעת המעלה הצגות לחירשים וגם לעיוורים. אני מסוגל לתרגם שלושה-ארבעה אנשים המנהלים שיחה מהירה ביניהם, על ידי הזזת הכתפיים והטיית הגוף באופן שהחירש יבין מתי הדובר מתחלף באחר", הוא מספר.

      כמו כל חבריו המתרגמים, גם בוסידן הוא פרילנסר, שאינו נהנה מיחסי עובד-מעביד, ולכן אינו חלק מהעבודה המאורגנת. "אין איגוד מקצועי שייצג אותי כלפי מזמין השירות", אומר בוסידן. "בתקופה האחרונה שוחחנו עם אנשי ההסתדרות כדי שיטפלו בעניינינו, אבל המגעים לא הבשילו. נוצר מצב תמוה, שמצד אחד יש מחסור מחמיר והולך במתרגמים לשפת הסימנים, בין היתר בגלל חוקי הנגישות, המחייבים למשל חברות העורכות כנסים להזמין מתרגמים לשפת הסימנים; מצד שני, למרות הביקוש לשירותינו, רבים מאתנו אינם יכולים להתפרנס רק ממקצוע זה שאינו מתגמל כראוי, וכתוצאה מכך המחסור מחמיר ובעיית התקשורת של החירשים בישראל אינה נפתרת".

      וייס ובוסידן טוענים כי המעסיקים בישראל, ובכללם משרדי הממשלה, אינם מעסיקים חירשים וכבדי שמיעה, אלא בודדים בלבד.

      "מעסיקים נרתעים מהרעיון להעסיק חירשים וכבדי שמיעה, בגלל בורות. הם אינם מודעים לכך שאוכלוסייה זו תורמת למעסיק לא פחות מכל קבוצת עובדים אחרת, ולעתים קרובות אף יותר - מכיוון שהיא מתאמצת יותר, מעורבת פחות בפוליטיקה הפנימית של הארגון ובאינטריגות, ובסך הכל שואפת להוכיח את יכולותיה בכל מצב", הם מסבירים. "תנו להם הזדמנות".