השבוע שוב התברר באופן חד היכן מצליחה המחאה החברתית והיכן היא נכשלת. תופי המלחמה שבהם מכים בעוז ראש הממשלה ושר הביטחון בכל כלי התקשורת בישראל ובעולם הצליחו לייצר את סדר היום החביב עליהם - ביטחון, ביטחון ושוב ביטחון. אבל בניגוד לעבר, אז ענייני הביטחון היו דוחקים מיד לשוליים את הכלכלה והחברה, הפעם זה לא עובד.
המחאה החברתית שינתה את השיח הציבורי בישראל מהיסוד: הציבור לא מוכן להתמקד רק בפחדיו הביטחוניים. מדי יום גדל מספר הישראלים שמבינים שהאיום הקיומי האמיתי על ישראל אינו אויביה מבחוץ, אלא הכישלונות החברתיים והכלכליים שלה מבפנים.
זה ההישג של המחאה, אבל לצדו יש כישלון בולט: מערכת הביטחון שוב הצליחה השבוע לרתום את איומי המלחמה כדי לשמר את כלל המשאבים שהיא תגזול מהציבור - שרק עולים ועולים. גם לאחר המחאה החברתית, נכונותו של הציבור לקבל את העיקרון של הוצאות ביטחון מנופחות לא השתנתה באופן מהותי. רוב הציבור עדיין לא הפנים שיש פער עצום בין ביטחון להוצאות ביטחון; בין מיגון של לוחמים לבין פנסיות של גובניקים; בין יתרון טכנולוגי לפרויקטים מגלומניים ומיותרים. לא רק שהציבור לא הפנים זאת. גם נגיד בנק ישראל פרופ סטנלי פישר - בדרך כלל אנליסט חריף ביותר - נפל בפח של מערכת הביטחון.
מסך העשן של מלחמה קרבה עם אירן
השבוע יצא פישר להגנת שר הביטחון אהוד ברק, וטען שבניגוד לטענת האוצר - מערכת הביטחון עומדת בתוואי התקציבי שסוכם בדוח ועדת ברודט. דוח ועדת ברודט הוא חטא נוסף בשורת החטאים הארוכה באופן שבו טיפלו הממשלה, הכנסת והציבור הישראלי במערכת הביטחון.
ברודט, כמו כל שרי האוצר וראשי הממשלה ב-20 השנים האחרונות, נמנע מלבצע ניתוח עומק של תמהיל ההוצאות של מערכת הביטחון. הבזבוז, הסיאוב והמגלומניה דוקרים את העין בכל חלקי המערכת. אלה לא רק התחייבויות הענק לפנסיות תקציביות, שהתנפחו תוך עשור מ-85 מיליארד שקל ל-250 מיליארד שקל, אלא אלפי משרות מיותרות, פרויקטים של הצטיידות ופיתוח מגלומניים שאף פעם לא עומדים ביעדי התקציב שלהם ותנאי שכר שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר במשק.
כשהגנרלים - ובראשם אהוד ברק - כבשו החודש את הממשלה והכנסת תחת מסך העשן של מלחמה מתקרבת עם אירן, נמצא רק קול שפוי אחד בירושלים שהזכיר לכולם שהמערכת הזאת שורפת מיליארדי שקלים מיותרים מדי שנה: זה של יור מרצ זהבה גלאון. גלאון עוברת בשנה האחרונה מהפכה תפישתית. היא הבינה שב-20 השנים האחרונות, שבהן הניפה מרצ בעיקר את דגל הכיבוש והשטחים, היא פיספסה לחלוטין את דגל הכלכלה. הנזקים שגורמים תקציב ביטחון מנופח ומגזר ציבורי לא יעיל ימשיכו להתקיים בין אם ישראל תחזיק בשטחים או לא. בהניפה דגל אחד בלבד - ההתנגדות לכיבוש - מרצ למעשה שירתה את כל אלה שרוצים להסיט את הדיון הציבורי מתחומי הכלכלה והחברה.
העיסוק האינטנסיבי יותר של גלאון בסוגיות חברה וכלכלה משקף גם את התחרות הגוברת בינה לבין שלי יחימוביץ, שעשתה את המהפכה הכלכלית והחברתית בפוליטיקה הישראלית. וכאן יש לגלאון הזדמנות גדולה: יחימוביץ נתמכת על ידי הוועדים הגדולים של המונופולים הישראליים. מבחינתה, מגזר ציבורי חזק הוא מגזר ציבורי גדול. היא לא יכולה לדבר על התייעלות, על שלטון הכישרון או על תחרות. זה המקום שבו יכולה מרצ לבדל את עצמה: לדבר על מהפכה כלכלית שממוקדת בדאגה לעובדים ולא למקומות עבודה.
אצל יחימוביץ, סוציאל?דמוקרטיות כוללת מונופולים ממשלתיים ופרטיים מנופחים ולא יעילים. גלאון יכולה להציג מודל סוציאל?דמוקרטי מלא: כזה שממוקד אך ורק בהגנה על העובדים באשר הם, ולא על העובדים החזקים והמאוגדים. מה שחסר כמובן הן בשיח של יחימוביץ והן של גלאון הוא הרכיב השני: כיצד מייצרים משק שבו לא לא עסוקים רק בחלוקת העוגה, אלא בהגדלתה.
עד כה לא הוביל שום פוליטיקאי בישראל קו הדורש את העלאת הפריון של המשק הישראלי כולו: כיצד מייצרים משק יעיל, מתוחכם, עתיר ידע וצומח. נתוני ה-OECD, שפורסמו בתחילת השבוע ב-TheMarker חשפו שוב את הנתון המטריד ביותר במשק, שכמעט לא זוכה להתייחסות: הפער האדיר בין הפריון של העובד הישראלי לבין הפריון של העובדים במדינות המפותחות. הצלחת ההיי?טק בישראל ב-20 השנים האחרונות הסתירה את כישלונם של המגזר הציבורי ושל המגזר העסקי בכל התקופה הזאת: הפיגור העמוק שלו בפריון, בתחכום ובחדשנות.
הדברים שאמר פישר מנותקים מהמציאות
כשם שללא מגזר ציבורי חזק לא יהיו צדק חברתי ושירותי בריאות, חינוך ורווחה טובים, כך ללא עלייה בפריון ובתוצר לא יהיו לישראל מקורות כדי לממן את כל השירותים האלה. התייצבותו של פישר לימין מערכת הביטחון ערב המלחמה באירן עשויה לשקף את החשש שלו מהאיומים הביטחוניים, המאפיין ישראלים רבים שלא נולדו כאן ולא חיו כאן במשך עשרות שנים. ייתכן שפישר לא ער ולא מודע לפער העצום בין צורכי הביטחון של ישראל לבין הוצאות הביטחון, הנובע מחוסר היעילות האדיר של המערכת.
גם הדברים שאמר פישר על הצעירים הישראלים - שמצבם אינו כה גרוע - מנותקים מהמציאות הצפויה להם בעשור הקרוב. בניגוד לדברי פישר, העתיד הכלכלי והחברתי של הצעירים האלה גרוע אף יותר ממה שרובם מבינים.
מחירי הדירות, שרבים מהם מסכימים להשתעבד להם במשכנתאות ארוכות טווח, הם החלק הגלוי והמדובר ביוקר המחיה הישראלי שהתנפח בשנים האחרונות. אבל מה שגרוע לא פחות הוא שוק העבודה הישראלי המצפה להם. פריון נמוך מבטיח שכר נמוך - אלא אם אתה נמנה עם מועדון המחוברים למוקדי הכוח במגזר הציבורי והפרטי.צעירים רבים מתחילים להפנים בשנים האחרונות שההבדל העיקרי בינם לבין הוריהם הוא סידורי הפנסיה והקביעות שהיו לאלה האחרונים. רבים מהצעירים שנמנים לכאורה עם העשירונים הגבוהים מגלים ויגלו כי בהגיעם לגיל 50 ו-60 הם עשויים לקרוס במהירות במורד העשירונים - לאחר שצעירים מהם יחליפו אותם במקום עבודתם.
אגב, גם בארהב, הכלכלה שפישר מכיר לעומק, מתחילים בשנתיים האחרונות מיליוני צעירים להבין ששוק העבודה של העשור הקרוב יהיה שונה דרמטית משוק העבודה של 30 השנים האחרונות: מיליוני צעירים אמריקאים שסיימו אוניברסיטאות, גם הטובות ביותר, מתקשים למצוא עבודה. ההלוואות שהם לקחו למימון לימודיהם ירדפו אותם שנים ארוכות וידחפו את רמת החיים שלהם מטה.
כמי שאחראי על היציבות של המערכת הפיננסית בישראל, צופה פישר בבעתה בנעשה במערכת הפיננסית באירופה, וחושש מאוד ממשבר נדלן או מכל משבר אחר במערכת הבנקאית הישראלית. דאגתו ברורה, אבל אסור להחזיק את הצורך לפוצץ את בועת הנדלן הישראלית כבן ערובה של היציבות הפיננסית של הבנקים. בנק ישראל צריך למצוא דרכים אחרות לשמירה על יציבות המערכת הבנקאית, ולפעול יחד עם הממשלה להורדה דרמטית במחירי הנדלן. פישר הוא הדמות הבכירה והאחראית ביותר בישראל בתחום הכלכלי - והוא לא יכול להניף רק את דגל היציבות הבנקאית.