לפני ימים מספר השתבח ד"ר ירון זליכה, המכהן כיום כראש החוג לחשבונאות בקריה האקדמית אונו, בהצלחתם המפליאה של בוגריו בבחינות של לשכת רואי החשבון. כמה ימים אחר כך, צוטטו בוגרי המוסד כשהם מתלוננים שלמרות שהם "תותחים", עת הם יוצאים לחפש עבודה, מתברר להם שהם חמושים לכל היותר ב"אקדח קפצונים". הבוגרים של הקריה האקדמית מבינים היום כי מי שלמד מקצוע שלא מחזיק מים, ימצא את עצמו בתום לימודיו כמו ההלך שטעה במדבר: עם תעודה שלכל היותר ניתן לכסות בה את הראש מפני השמש הקופחת.
לממש רצון האזרחים
במכללה האקדמית הדסה ירושלים מתקיימת תכנית לימודים במדעי המחשב לסטודנטים חרדים. הלימודים מתקיימים במסגרת המכללה החרדית. בימים אלה, אחרי ארבע שנות לימוד קשות, מסיים המחזור הראשון של התכנית את לימודיו. במשך ארבע שנים הסטודנטים למדו לימודי קודש בבוקר, שלא כחלק מהתכנית, ואחר הצהריים את הלימודים האקדמיים. הם למדו לאורך כל השנה והתמודדו עם עומס רב, כפי שמתמודד כל סטודנט בתכנית לימודים רצינית למדעי המחשב. כמחצית מהסטודנטים עובדים כבר היום, בחברות היי-טק מובילות, ולא במקרה: חלקם סטודנטים מעולים, שכל מוסד אקדמי, ולו היוקרתי ביותר, היה משתבח בשכמותם. ברור כי הדברים אינם תקפים רק למגזר החרדי, הם נכונים באותה מידה לכל מי שלומד לתואר אקדמי: ישנה חשיבות עליונה למקצוע אותו בוחר הסטודנט ללמוד, ביכולת שלו למצוא עבודה מאוחר בסוף הלימודים.
ברצוני לסבר את האוזן בסיפור קטן, אשר מדגים את המצב: לפני זמן מה פגשתי בחורה צעירה העובדת בתפקיד פקידותי שלא מחייב כל השכלה אקדמית שהיא. כששמעה מי אני, סיפרה העלמה שלפני מספר שנים היא התלבטה מה ללמוד ושקלה לימודי מדעי המחשב במכללת הדסה או לימודי משפטים במכללה אחרת. לבסוף היא הכריעה על האפשרות השנייה. ארבע שנים היא שקדה על לימודיה, רק כדי לגלות שעם התואר אותו היא רכשה אין לה למעשה מה לעשות, וזאת בניגוד לחבריה שלמדו מדעי המחשב, ומצאו עבודה מספקת במקצוע אותו הם למדו. כיום, היא נאלצת להתפשר על העבודה אותה היא הצליחה להשיג בדוחק. למותר לציין שהיא ניחמת על החלטתה, אולם כבר אין לה די תעצומות נפש להתחיל תואר נוסף מבראשית.
לעניות דעתי, תפקידה של המדינה הדמוקרטית הוא לממש את רצונם של אזרחיה. אם רצונם של האזרחים הוא ללמוד תחומים שלא יובילו אותם לכדי מקצוע מפרנס, אלא להעשרת הרוח או לשוקת שבורה, זו זכותם, ועל המדינה להעמיד לרשותם את האפשרות לעשות זאת. מצד שני, האם חובתה של המדינה אינה גם להאיר את עיניי תושביה, על מנת שהם ידעו שאם עוד כך וכך שנים הם יהיו אקדמאיים בוגרי החוג x סיכוייהם למצוא עבודה בתחום x נמוכים מים המלח? האם אין המדינה צריכה לעודד מועמדים מתאימים לפנות למקצועות בהם גבוהים סיכוייהם למצוא עבודה שתקדם אותם ועל ידי כך גם את 'המדינה'? ולא לפנות כסומים בעלטה לדרך שלמעשה תוביל אותם למבוי סתום? האם ניתן לייצר מכניזם באמצעותו מי שנתוניו מתאימים ללימודי הנדסה יקבל מכתב פשוט לביתו המזכיר לו מה הביקוש הצפוי לעובדי היי-טק, וממליץ לו לשקול לימודים בתחום זה? ובכוונה איני מציע פתרונות יקרים יותר כגון מלגות, הלוואות נוחות, או חלופות אחרות שאולי קשה לממן עת הקופה מדולדלת.
הכותב הוא ראש החוג למדעי המחשב במכללה האקדמית הדסה ירושלים