וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לאן נעלמה המחאה החברתית?

ד"ר עירית קינן

21.8.2012 / 16:06

למרות שהגזירות הכלכליות רק מתגברות ויוקר המחיה ממשיך להאמיר, לא מצליחה המחאה להתרומם. ד"ר עירית קינן מאירה על הסיבות לכך

מחירי הדיור, הלחם והחשמל עולים, מחיר הדלק עומד לשבור שיא חדש, מסקנות ועדת טרכטנברג טוטאו לפח-האשפה של הבטחות ממשלתיות לא-ממומשות, ומדיניות המיסוי הממשלתית ממשיכה לשרת את האלפיון העליון. למרות זאת, כשלו הניסיונות לחדש את המחאה. מה קרה?

בתרגיל בפיתוח ארגונים חברתיים, טענו סטודנטים שהמסרים של מנהיגי המחאה אינם ברורים. כשביקשתי שיציגו את המסרים הנכונים לדעתם, הסתבר שאלה הם בדיוק המסרים שהוצגו על-ידי מנהיגי המחאה. השערותיהם לגבי הגורמים לתחושה המוטעית של חוסר בהירות, העלו בעיקר תיוג של מובילי המחאה כ"הם", כביכול עוד קבוצה שמתחרה על השלטון, במקום כ"אנחנו", כלומר כביטוי למצוקה המשותפת לרבים. והנה, כשעוקבים אחרי התפתחות המחאה קשה שלא להתרשם מהעבודה הרצינית שעשו מנהיגיה בניתוח המציאות החברתית-כלכלית ובהצעת פתרונות; ובו בזמן מהניסיון העקבי לשמור על "ממלכתיות". כעת נראה, שדווקא הזהירות המופגנת מפני כל דבר שעשוי להיראות "פוליטי", היא שעומדת בעוכרי ההצלחה.

נתניהו מצטיין תמיד בשימוש במיתוסים לצרכיו. במאבקו במחאה עשה שימוש מרהיב בשניים מהם: מיתוס ה"ממלכתיות" הופעל מיד עם הקמת האוהלים. על-פי מיתוס זה, ביקורת על מדיניות הממשלה היא מעשה פוליטי, ולכן גם חסר תוכן "אמיתי". בהתאם, לצווחותיה של רגב שהמוחים "סתומים" ו"הזויים", ולהתבכיינותו של שר-הפנים אלי ישי על המצוקה שהוא שותף ליצירתה, הצטרפו חברי קואליציה בנאומים "חברתיים" חוצבי-להבות, כביכול אינם בשלטון, כשהם מבטלים את טענות יושבי-האוהלים כניסיון פוליטי לפגוע בממשלה.

כשהציבור לא קנה את המניפולציה וההפגנות הלכו וגדלו, הופעל מיתוס "החרב על הצוואר", שמפניו אף ישראלי איננו חסין. זהו המיתוס שבכל רגע נתון וללא קשר למעשינו עומדת לפתחנו סכנת-שמד, שמחייבת את קידושו של תקציב הביטחון על-חשבון הנושאים האחרים שנדחים למועד לא ידוע שבו "יבוא השלום" (שכידוע לא יבוא לעולם, כי "אין פרטנר"). כך הוחלף "קיץ-המחאה" ב"חורף-האיום-האיראני", שכבש את הבמה, ואין בלתו. אלא, שאיומי המלחמה והערכת שר-הביטחון שמאות יהרגו כתוצאה ממתקפה ישראלית על אירן, אינם מלווים בפעולה רצינית למיגון האזרחים. חוץ מהחלפת השר להגנת העורף מתן וילנאי שהפך לשגריר בסין באבי דיכטר. נותרות שתי אפשרויות: הפחות גרועה מביניהן היא שמדובר באיומי-סרק, כחלק מדיכוי המחאה. ליתר ביטחון, התווספה גם אלימות משטרתית חסרת תקדים כנגד הניסיון לחדש את המאהלים.

ממילא דבר לא משתנה

לשאלה מדוע לדעתם הפסיק הציבור לצאת לרחובות למרות מצוקתו, ענו הסטודנטים בהבעת ייאוש. לאנשים הם אמרו, פשוט אין כוח, ממילא דבר לא משתנה. תגובה זו מפחידה יותר מכל. ככל שחשבתי עליה, הבנתי שהשילוב בין הייאוש לבין המיתוסים הוא ההסבר היחיד לאדישות שבה התקבלה החשיפה שב-2009 הקצה אלי ישי (כן, זה שאיים בהתפטרות לנוכח מצוקת הדיור) 30 מיליון שקל לסיוע בדיור לזוגות שהתיישבו מעבר לקו הירוק, ושההשקעה האזרחית של הממשלה (לא כולל הוצאות ביטחון ותשתית) בכל אחד מ- 6,000תושבי המועצה האזורית הר-חברון גדולה פי 4 מזו שבכל תושב בדימונה, פי 14 מכל תושב ביהוד, ופי 7 מכל תושב בבאר-שבע. ושמועצת מטה בנימין מקבלת יותר כספים לשירותים חברתיים-אזרחיים מתושבי שדרות, ירוחם ואופקים יחדיו.

התמונה הכללית מבהירה שהממשלה יכולה לדאוג לאזרחים שהיא רוצה ביקרם: האלפיון העליון וקבוצות שמפלגות הקואליציה זקוקות לתמיכתן. במציאות כזאת הדרך היחידה לשינוי היא באמירה חדה וברורה: זהו בהחלט מאבק פוליטי. הוא איננו משרת מפלגה זו או אחרת, אלא את האג'נדה האזרחית-חברתית של רוב הציבור, שדורש מדינת רווחה שוויונית ודמוקרטית, ודיון רציונאלי ופתוח בסדרי-העדיפויות המשותפים. ותזכה המפלגה שתיצוק לתוך האג'נדה הזאת תוכן מפורט ומחייב.

ד"ר עירית קינן מרצה בכירה במרכז ללימודים אקדמיים באור-יהודה, וחברת הנהלה במכון לאחריות אזרחית. לשעבר מנכ"לית מרכז רבין

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully